עקדת יצחק
אברהם נדרש להעלות את יצחק לעולה; מלאך מתערב ואיל מוקרב תחתיו — דחיית קורבן האדם.
הסיפור המקראי
עקדת יצחק היא אחד הנרטיבים העוצמתיים והמאתגרים ביותר בתורה. לאחר שנים של ציפייה לבן, אברהם מצווה על ידי אלוהים לקחת את בנו האהוב, יצחק, אל הר המוריה ולהעלותו שם לעולה. ללא מחאה, אברהם יוצא לדרך, מפגין רמת מסירות ואמון חסרת תקדים בהבטחה האלוהית.
כאשר אברהם מגיע לפסגה ומכין את המזבח, יצחק שואל: 'ואיה השה לעולה?', ואברהם משיב: 'אלוהים יראה לו השה'. ברגע האחרון, מלאך אלוהים קורא: 'אל תשלח ידך אל הנער!'. איל הנאחז בסבך מוקרב במקומו, ואלוהים מאשר מחדש את הברית, ומבטיח כי זרע אברהם יהיה ככוכבי השמים.
במסורת היהודית, הר המוריה מזוהה עם הר הבית בירושלים. האירוע נתפס כדחייה יסודית של הקרבת אדם—פרקטיקה שהייתה נפוצה בתרבויות הסובבות—והחלפתה בדרישה למסירות רוחנית והתנהגות מוסרית. העקדה נותרה נושא מרכזי בליטורגיה היהודית, במיוחד בימי ראש השנה.
אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה.בראשית כ"ב, י"ב
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
מנקודת מבט היסטורית והשוואתית, ניתן לראות בסיפור עקדת יצחק פולמוס נגד מנהג הקרבת ילדים, שהיה רווח בקרב עמי הלבנט והים התיכון בתקופת הברונזה והברזל. הנרטיב משמש להבחנה בין בני ישראל המוקדמים לשכניהם על ידי איסור מפורש על הקרבת אדם.
מיקומו של הר המוריה היה נושא לעניין היסטורי וארכיאולוגי רב. עד תקופת בית שני, הזיהוי של המוריה עם אתר המקדש בירושלים היה מבוסס היטב. זיהוי זה שירת את קידוש אתר המקדש, בקשרו את מרכז הפולחן היהודי להקרבה המכוננת של ראשית תולדות האומה.
חוקרי דת מנתחים לעתים קרובות את העקדה כרגע 'לימינלי'—אירוע מעבר המעביר את דת האבות למסגרת בריתית מובנית יותר. הדגש על 'ניסיון' האמונה הוא מוטיב חוזר בספרות המזרח הקדום, אך הפתרון הספציפי של סיפור יצחק מייצג תפנית מוסרית ייחודית בהתפתחות המונותאיזם.
הנרטיב מייצג שבירה מוסרית מכרעת מהנוהג הנפוץ של הקרבת ילדים במזרח הקרוב הקדום.נקודת מבט של מדעי הדת