הפילוג הגדול
קיסרות אדום נקרעת לשניים כשהפטריארכים של המזרח והאפיפיורים של המערב מטיחים קללות זה בזה. עבור הצאן המפוזר של ישראל, פילוג זה מעמיק את מורכבות ליל הגלות הארוך שלהם.
הסיפור המקראי
אימפריית אדום, שהטילה צל ארוך על צאן ישראל הפזור, נסדקה מבפנים. היורשים הרוחניים של רומא, שטענו זה מכבר לאצטלת 'ישראל האמיתי', מצאו את ביתם שלהם נקרע לשניים. פטריארכי המזרח ואפיפיורי המערב הטיחו קללות אלה באלה, וחילקו את העולם הנוצרי.
עבור בני ישראל הנודדים בגלות, קרע מונומנטלי זה לא בישר על גאולה, אלא על מורכבות גוברת בליל ההמתנה הארוך. עול הנצרות האחיד והמעיק פוצל לשתי ספירות נפרדות – המערב הלטיני והמזרח היווני – שכל אחת מהן פיתחה גזרות קשות משלה והצדקות תיאולוגיות לשעבודו של יעקב.
בעוד הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית הפנו עורף זו לזו, חולקה גם התפוצה היהודית בהתאמה. קהילות אשכנז במערב מצאו עצמן מנווטות מול קנאותה היוקדת של הסמכות האפיפיורית, בעוד יהודי רומניוט במזרח סבלו מהדיכוי הביורוקרטי והמושרש של הקיסרים הביזנטים.
אולם, בין התנגשויות של אימפריות זרות והתפצלות של אמונות זרות, ברית סיני נותרה בלתי שבורה. חכמי ישראל ראו בפיצולה של אדום עדות לאופיין החולף של מעצמות העולם, מתוך אמונה שבעוד ממלכות הארץ עשויות להישבר ולהתחלק, אחדותו הנצחית של בורא עולם ועמו תעמוד לעד.
בית אדום נחלק על עצמו, אך המשא על כתפי יעקב נותר ללא שינוי במזרח ובמערב.רשומות הגלות
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
הפילוג הגדול של שנת 1054 לספירה ציין את ההפרדה המוסדית הרשמית בין הכנסייה האורתודוקסית במזרח, שמרכזה בקונסטנטינופול, לבין הכנסייה הקתולית במערב, שמרכזה ברומא. קרע זה היה שיאן של מאות שנות הבדלים תיאולוגיים, לשוניים ופוליטיים הולכים ומתרחבים, שהוצתו באופן מיידי על ידי החרמות ההדדיים שהוציאו שליחו של האפיפיור לאו התשיעי והפטריארך מיכאל הראשון קרולריוס.
עבור התפוצה היהודית, פילוג 1054 קיבע שתי סביבות גיאופוליטיות וחברתיות-משפטיות נפרדות. במערב אירופה, הסמכות הריכוזית של האפיפיורות עיצבה יותר ויותר את גורלה של יהדות אשכנז. תהליך זה הגיע לשיאו בבולות אפיפיוריות מקיפות ובוועידות כנסייתיות (כגון ועידת לטרן הרביעית ב-1215) שהסדירו בקפידה את הפעילות הכלכלית היהודית, קודי לבוש, ושילוב חברתי ברחבי מדינות פיאודליות מפוצלות.
לעומת זאת, באימפריה הביזנטית המזרחית, הקהילות היהודיות הרומניוטיות חיו תחת ה'קיסרופאפיזם' של הכנסייה האורתודוקסית, שבה הקיסר החזיק בסמכות דתית וחילונית עליונה. כאן, החקיקה האנטי-יהודית הייתה מוטמעת עמוקות בקודי משפט אימפריאליים מקיפים, כגון קודקס יוסטיניאנוס, ויצרה מערכת ביורוקרטית מאוד, אך צפויה מעט יותר, של דחיקה לשוליים בהשוואה ללהט הצלבני ההפכפך של המערב.
בסופו של דבר, החרמות ההדדיים של 1054 חילקו את יבשת אירופה לצמיתות לשני אזורי השפעה תרבותיים ולשוניים נפרדים. פיצול זה אילץ את התפוצה היהודית להסתגל לנופים דתיים מנוגדים עמוקות, והשפיע ישירות על ההתפתחות השונה של המסורות ההלכתיות האשכנזיות במערב הלטיני ושל מנהגי הרומניוטים במזרח דובר היוונית.
החרמות ההדדיים של 1054 קיבעו גבול תרבותי ומנהלי שיכתיב את מסלוליהן השונים של יהדות מערב ומזרח אירופה במשך אלף שנים.מחקרים בהיסטוריה של תפוצות ימי הביניים