דון יצחק אברבנאל
שר אוצר יהודי בקסטיליה מתחנן ללא הועיל לפרדיננד ואיזבלה לבטל את הגזירה, יוצא לגלות, וכותב בוונציה פירושי מקרא משיחיים שינחמו את ספרד הגולה ארבע מאות שנה.
הסיפור המקראי
דון יצחק אברבנאל (1437–1508) — מדינאי, פרשן מקרא, פילוסוף, ושר אוצר מלכותי — היה איש הציבור היהודי הגדול האחרון של איבריה הנוצרית הימי-ביניימית, ושמו הפך, לדורות שלאחר גירוש ספרד, כמעט נרדף לגלות עצמה. נולד בליסבון למשפחה שייחסה את אילן יוחסיה לדוד המלך דרך ראשי הגולה של בבל, הוא שירת שלושה כתרים בזה אחר זה: המלך אפונסו החמישי של פורטוגל, אחר כך פרדיננד ואיזבלה של קסטיליה ואראגון, אחר כך המלך פרנטה הראשון של נאפולי. שלוש פעמים עלה לפסגת הפיננסים והייעוץ המלכותי; שלוש פעמים נדחק לבריחה.
תפקידו הקסטיליאני — שר המס של הכתר — הציב אותו באולם הכס של המלכים הקתולים בסוף מרץ 1492, עת פורסם גירוש ספרד. המסורת (השמורה בפירושו לספר מלכים, בכרוניקה של בנו ר׳ יהודה, ובכרוניקה של ר׳ אליהו קפסאלי מקנדיא) מספרת שאברבנאל התחנן בפני פרדיננד לבטל את הגזירה, והציע 300,000 דוקטים מהונו האישי ומקופת קהילת קסטיליה. המלך התלבט. אז, מספרת הכרוניקה, פרץ אינקויזיטור הכללי תומאס דה טורקמדה אל החדר, השליך צלב על השולחן, וצעק: ״יהודה איש קריות מכר את אדונו בשלושים שקל כסף. הוד מעלתו ימכרנו פעם שנייה?״ פרדיננד יצא מן החדר. הגזירה נותרה על כנה.
אברבנאל הורשה לעזוב את קסטיליה עם הונו; עשרות אלפי יהודים עניים יותר לא הורשו. הוא הפליג לנאפולי, מונה לגזבר המלך פרנטה הראשון, ובתוך שנתיים נמצא שוב בבריחה כשמלך צרפת שארל השמיני פלש לדרום איטליה. את שנותיו האחרונות בילה בוונציה, אז הסובלנית שבעריות איטליה לפליטים ספרדים. שם, בין 1495 למותו ב-1508, חיבר את הספרים שעליהם הוא נזכר כיום: פירושים מקראיים מקיפים על התורה, נביאים ראשונים ואחרונים, דניאל, וטרילוגיה משיחית — ״ראש אמנה״, ״ישועות משיחו״, ״מעייני הישועה״ — שנכתבה לנחם עם שבור בוודאות שהמשיח קרוב.
הוא חישב, על סמך נבואות דניאל, שהמשיח יבוא לא יאוחר מ-1503, וכנראה כבר ב-1496. הוא טעה כמובן. אבל הספרות המשיחית שייצר באותן שנים הפכה לאבן הפינה של תרבות יהדות ספרד בגלות. בסלוניקי, באמסטרדם, בחצרות איטליה ובבתי הכנסת של מרוקו, פירושיו — ובמיוחד קריאתו הפוליטית של המקרא, שבה המלוכה היא ויתור אלוהי לחולשת האדם ולא אידיאל — הועתקו, הודפסו ונקראו במשך ארבע מאות שנה.
אַף-עַל-פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם-כָּל-זֶה אֲחַכֶּה-לּוֹ בְּכָל-יוֹם שֶׁיָּבוֹא — כִּי לַמּוֹעֵד עוֹד חָזוֹן וְיָפֵחַ.דון יצחק אברבנאל, ״ישועות משיחו״, ויניציה 1497
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
הביוגרפיה המדעית הסטנדרטית של אברבנאל היא עדיין ״דון יצחק אברבנאל: מדינאי ופילוסוף״ של בנציון נתניהו (1953; מהדורות מתוקנות 1968, 1998). נתניהו — אביו של ראש הממשלה הישראלי לעתיד — כתב מחקר פולמוסי וסמכותי שביסס את הכרונולוגיה ושאב מן הכרוניקות נרטיב קוהרנטי. המחקר המאוחר, ובמיוחד ספרו של אריק לאווי ״עמדת אברבנאל כלפי המסורת״ (2001), עידן באופן ניכר את דיוקנו של נתניהו, והראה שאברבנאל היה מעורב עמוקות בפרשנות מקראית סכולסטית נוצרית — ניקולאי דה-ליר, פאולוס מבורגוס, וה״גלוסה אורדינריה״ הלטינית — יותר ממה שזיהו ההיסטוריונים הקודמים.
פירושיו של אברבנאל הם, מבחינה צורנית, ההישג הגדול האחרון של פרשנות מקרא ספרדית ימי-ביניימית. הם גם, מבחינה צורנית, יצור היברידי: הם מייבאים את פורמט ה״קְוֶוסְטיו״ של הפירוש הסכולסטי הנוצרי (מציבים בעיה, סוקרים עמדות מתנגדות, מציעים פתרון) אל מסגרת רבנית עברית. זו הייתה השאלה מכוונת. אברבנאל שירת בחצרות מלכים קתולים; הוא הכיר את הצורה. התוצאה היא פירוש מקרא יהודי ואירופי בעת ובעונה אחת באופן שאף פירוש לפניו לא היה.
בתאוריה הפוליטית, קריאתו של אברבנאל בשמואל א פרק ח (בקשת ישראל למלך) היא המקור הקלאסי. הוא טוען, בניגוד לרוב המסורת הימי-ביניימית, שבקשת בני ישראל הייתה חטא דווקא משום שהייתה בקשה למלוכה כשלעצמה — ושהאידיאל האלוהי היה השלטון המבוזר של השופטים. הוא מצטט את הניסיון הפוליטי של ונציה, פלורנציה וגנואה כעדות חיה ש רפובליקות יכולות לשלוט היטב. טיעון זה היה ללא תקדים קרוב בהגות יהודית קודמת; היה לו תקדים ברור במסורת הפוליטית האריסטוטלית-קיקרונית שאברבנאל ספג בחצרות איבריה.
במשיחיות, ״ישועות משיחו״ ו״מעייני הישועה״ נלמדו כיצירות סמי-קנוניות בגלות הספרדית במשך שני מאות שנה. חישובם המפורט של שנת המשיח — על בסיס שבעים השבועים של דניאל — הוזן ישירות לתסיסה המשיחית של המאה השש-עשרה, כולל המעגל הלוריאני בצפת, ובסופו של דבר התנועה השבתאית של 1665–1666. חוקרים מודרניים (יוסף חיים ירושלמי, מוטי בן-מלך) עקבו אחר האופן שבו פרקטיקות הקריאה שכונן אברבנאל הפכו למצע שבו נמדד כל תובע משיחיות ספרדי שבא אחריו.
פירושיו לדניאל היו, ליהודי ספרד הגולים של המאה השש-עשרה, מה שמגילת איכה הייתה לגולי בבל: מבנה שבו אפשר להתאבל, ולוח שנה שבו אפשר להמתין.יוסף חיים ירושלמי, ״זכור״ (1982, בפרפרזה)