מרד אבשלום
בנו היפה של דוד מורד, שוכב עם פלגשי אביו על גג הארמון, ונופל תלוי בשערותיו מבטנה.
הסיפור המקראי
אבשלום בן דוד היה היפה ביותר בכל ישראל: מכף רגלו ועד קודקודו לא היה בו מום. בגלחו את ראשו — כי כבד היה עליו, ומקץ ימים לימים גילחו — שקל שערו מאתיים שקל באבן המלך. הכין לו מרכבות וסוסים וחמישים איש רצים לפניו. השכים ועמד על יד דרך השער; וכל איש שהיה לו ריב ובא אל המלך למשפט, קרא לו אבשלום ויאמר: ראה, דבריך טובים ונכוחים, אך אין שומע לך מאת המלך. מי ישימני שופט בארץ, ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט, והצדקתיו. ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל.
אחרי ארבעים שנה הלך לחברון ויקרא שם המלך. נהרו אליו קושרים מכל שבט; אחיתופל הגילני, יועצו החכם של דוד, הצטרף למרד. בא הדבר אל דוד בירושלים: לב אנשי ישראל אחרי אבשלום. נמלט המלך יחף בעלייה במעלה הזיתים בוכה; והעם איתו בוכים. את חושי הארכי, רעו הנאמן, שלח אל העיר להפר את עצת אחיתופל. שכנע חושי את אבשלום לאסוף את כל ישראל לפני הרדיפה — עיכוב גורלי. ראה אחיתופל שלא הוקשבה עצתו, חבש את חמורו, הלך הביתה, סידר את ביתו, וייחנק.
נפגשו הצבאות ביער אפרים. עשרים אלף מישראל נפלו ביום ההוא, וירב היער לאכול בעם מאשר אכלה החרב. אבשלום, רוכב על הפרד, פגע בעבדי דוד; בא הפרד תחת ענפי האלה הגדולה, וראשו — שער יהירותו — נאחז באלה; ויותן בין שמים וארץ והפרד הלך. לקח יואב שלושה שבטים ויתקע בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה. הטילו אותו לבור ביער ויציבו עליו גל אבנים גדול. כשבא הדבר אל דוד, חיפה המלך את פניו: בני אבשלום בני בני אבשלום! מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני!
בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם! מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי!שמואל ב׳ י״ח, ל״ג
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
תולדות החצר (לעיתים נקראת סיפור הירושה, שמואל ב׳ ט׳-כ׳ ומלכים א׳ א׳-ב׳) הוא אחד מהישגי הפרוזה הגדולים של המקרא. לאונרד רוסט זיהה אותו ב-1926 כמסמך נפרד עם ראשית וסוף משלו, וטיפל בו כהיסטוריוגרפיה הקדומה ביותר בכל שפה. פירושו של פ׳ קייל מק׳קרטר ל-Anchor Bible של שמואל ב׳ (1984) וביוגרפיית סטיבן מקנזי King David (2000) חידדו את הניתוח ואישרו מחדש את שלמות היחידה הספרותית: אותו קול מבוקר, מונע-דמויות, מעורפל מוסרית רץ מנאוף דוד עד מות אבשלום.
גאוגרפיית המרד מדויקת. אבשלום מקריא עצמו מלך בחברון — בירת יהודה השבטית הישנה, שם דוד עצמו מלך לפני שעבר לירושלים — מנצל טינה יהודאית על דמדום הבירה הניטרלית החדשה. בריחת דוד מזרחה מעבר לירדן למחנים (כנראה תל א-ד׳הב א-שרקי, על היבוק) ממקמת את המלך באזור המקלט השאולי הישן. יער אפרים שבו נערך הקרב משתרע ממזרח לירדן, ביערות ההר של צפון גלעד — שהעצים שלו עדיין מופיעים ברישומי אבקנים אזוריים.
פרט שערו של אבשלום הנאחז באלה הזמין הכל מקריאה ישרה לפרשנות סמלית. העברית משתמשת בפועל ויותן או ויהי תלוי — ללא ציון איבר; פרשני ימי-הביניים רש״י ורד״ק הסיקו את השער מפסוק י״ד כ״ו (תספורתו השנתית של אבשלום). מבקרים מודרניים רואים את המבנה הספרותי: יהירות המלך, המתבטאת בשער השופע שעליו התעכב המספר, הופכת לקרס המילולי של דינו. משמעת ההיסטוריון של החצר היא לאפשר לפרשנות המוסרית לעלות מן העלילה עצמה.
סיפור הירושה הוא פרוזה מתמשכת, גמישה ומורכבת מוסרית שאין לה מקבילה בספרויות מלכותיות של האלף השני או הראשון לפנה״ס — האנלוגיות הקרובות ביותר הן הטרגיים היוונים, ארבע מאות שנה מאוחר יותר.מק׳קרטר, בפרפרזה מתוך II Samuel: Anchor Bible (1984)