המרד הערבי 1936-1939
מרד פלסטיני-ערבי בן שלוש שנים נגד ההגירה היהודית והשלטון הבריטי עיצב מחדש את נוף המנדט וזרע את 1948.
הסיפור המקראי
באביב שנת ה׳תרצ״ו, בערי יפו ושכם, התכנסו מנהיגי ערביי ארץ ישראל והכריזו על שביתה כללית. סגרו את החנויות. עצרו את האוטובוסים. סרבו לשלם את המסים הבריטיים. עד שייסגרו שערי ההגירה היהודית; עד שייאסר מכר אדמות ערבים ליהודים; עד שתינתן לערבי ארץ ישראל ממשלה לאומית ערבית — עד אז תעמוד הארץ דום. הוקם הוועד הערבי העליון מעל השביתה, ומעל הוועד עמד מופתי ירושלים, חאג׳ אמין אל-חוסייני, בטורבן הלבן שלו תחת כיפת אל-אקצא המוזהבת.
והשביתה החזיקה מעמד שישה חודשים, השביתה הכללית הפוליטית הארוכה ביותר בהיסטוריה הקולוניאלית, וכאשר סוף סוף הוסרה בהתערבות מלכי העולם הערבי — אבן סעוד מחצי האי הערבי, פייסל מעיראק, עבדאללה מעבר הירדן — הוסרה רק כדי שהבריטים יכנסו ועדה מלכותית, ושהוועדה תוציא המלצה. ההמלצה באה בחודש האחד-עשר לשנת ה׳תרצ״ז: חלוקה. לורד פיל הציע לחלק את הארץ לשניים — מדינה יהודית קטנה במישור החוף ובגליל, מדינה ערבית המכסה את רוב השאר, ומסדרון בריטי לירושלים ולבית לחם.
הערבים דחו את החלוקה לחלוטין. הקונגרס הציוני בציריך קיבל את העיקרון תוך התמקחות על הגבולות. ובסתיו אותה שנה הפכה השביתה שהסתיימה למרד. מכפרי ההר של הגליל ומהרי חברון ומשולש שכם ירדו כנופיות חמושות בראשות עבד אל-קאדר אל-חוסייני, עארף עבד אל-ראזק, ומחנך עיז א-דין אל-קאסם שכבר נורה במערתו ב-1935 — ואלו ארבו לשיירות בריטיות, פוצצו פסי רכבת, תקפו ישובים יהודיים, ונטלו את הרובים שעברו מימי התורכים.
הבריטים השיבו באכזריות. פוצצו בתים ביפו העתיקה כדי לפנות סמטאות צלפים. הרסו את כפר חלחול. תלו לוחמים ערבים בבתי דין צבאיים. עד שנת ה׳תרצ״ט, כאשר נמחץ סוף סוף המרד, חמשת אלפים ערבים מתו, ארבע מאות יהודים מתו, מאתיים חיילים בריטים מתו, וההנהגה הפלסטינית-ערבית נשברה — המופתי גורש ללבנון, אז לעיראק, אז לברלין, שם יבקש אחר כך את אוזנו של היטלר. המרד לא עצר את הבית היהודי; הוא החליש את היכולת הערבית להתנגד לבא.
חצי כיכר טוב מכלום; נסכים לחלוקה, אך לא נוותר על עיקרון המדינה היהודית.דוד בן-גוריון להנהלה הציונית על דין וחשבון ועדת פיל, יולי 1937
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
המרד הערבי 1936-1939, הקרוי לעתים המרד הערבי הגדול או המרד הפלסטיני הגדול, הוא נושא ספרו של טד סוודנבורג 'זכרי המרד' (מינסוטה 1995, היסטוריה אורלית), ספרו של מתיו יוז 'הפסיפיקציה הבריטית של פלסטין' (קיימברידג׳ 2019, צבאי-היסטורי), וספרו של רשיד חאלידי 'הכלוב הברזל' (ביקון 2006, פוליטי-היסטורי). הוא התפתח בשני שלבים שהפרידה ביניהם חקירת הוועדה המלכותית (ועדת פיל): שביתה כללית בת שישה חודשים מאפריל עד אוקטובר 1936, ומרד מזוין מסתיו 1937 עד אביב 1939.
המרד התלקח על רקע צבירת התלונות הערביות על התפתחויות בתקופת המנדט: הגירה יהודית מהירה אחרי עליית הנאצים בגרמניה (61,854 יהודים נכנסו לארץ ישראל באופן חוקי בשנת 1935 לבדה, השיא השנתי של תקופת המנדט), עליית מכירות קרקע למוסדות יהודיים דרך קרן קיימת לישראל, וכישלון בריטי נתפס למימוש הבטחות שלטון עצמי מייצג. ההתקפה ב-13 באפריל 1936 של חסידי אל-קאסם על שיירה יהודית ליד ענבתא, והאלימות הקהילתית שלאחריה ביפו ב-19 באפריל, סימנו את תחילת ההתנגדות המאורגנת תחת הוועד הערבי העליון שזה עתה הוקם, בראשות המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני.
ועדת פיל, בהובלת לורד פיל ובהשתתפות ההיסטוריון רג׳ינלד קופלנד, ערכה שימועים בנובמבר-דצמבר 1936 ופרסמה את דין וחשבונה ב-7 ביולי 1937 (Cmd. 5479). היא הציעה את תכנית החלוקה הראשונה: מדינה יהודית של כ-5,000 קמ״ר המכסה את הגליל ומישור החוף, מדינה ערבית מאוחדת עם עבר הירדן המכסה את השאר, ומסדרון בריטי הכולל את ירושלים, בית לחם ויפו. התכנית גם דמיינה העברה כפויה של אוכלוסיות — כ-225,000 ערבים ו-1,250 יהודים — לרוחב הגבולות המוצעים. הקונגרס הציוני בציריך באוגוסט 1937 קיבל בקושי את עקרון החלוקה 299–160; הוועד הערבי העליון דחה אותו מוחלטות.
השלב הצבאי של המרד, מאוקטובר 1937 עד אביב 1939, התנהל על ידי כנופיות אזוריות לא סדירות (פסאיל) בהובלת דמויות כולל עבד אל-קאדר אל-חוסייני, עארף עבד אל-ראזק, יוסף סעיד אבו דורה, והמתנדב הסורי פוזי אל-קאוקג׳י. אמצעי הנגד הבריטיים כללו את כוח המשטרה המורחב של צ׳ארלס תיגארט, בניית קיר תיגארט לאורך הגבול הלבנוני, פלוגות הלילה המיוחדות תחת קפטן אורד וינגייט (שאימנו חברי הגנה ביהודים בלוחמה נגד מורדים, כולל הגנרלים העתידיים של ישראל יגאל אלון ומשה דיין), ושימוש בעונשים קולקטיביים. עד 1939, סך ההרוגים הערבים עלה על 5,000 עם כ-14,000 פצועים; הרוגים יהודים התקרבו ל-500; הרוגים צבאיים ומשטרתיים בריטיים הגיעו לכ-250. ועידת סנט ג׳יימס בפברואר 1939 והספר הלבן שתוצאה ממנה מ-17 במאי 1939 הגביל הגירה יהודית ל-75,000 על פני חמש שנים והדף את החלוקה.
המרד 1936-39 הרס את ההנהגה הפלסטינית-ערבית של הדור הישן, פיזר את מוסדותיה הלאומיים, והותיר את השדה פתוח לתנועה ציונית הנתמכת עתה בסניגוריה בינלאומית של ניצולי שואה.רשיד חאלידי, הכלוב הברזל (2006)