אושוויץ-בירקנאו
מתחם מחנות ההשמדה הגדול ביותר של הנאצים רוצח 1.1 מיליון בני אדם, בעיקר יהודים, בתאי גזים תעשייתיים — הלב האפל של השואה.
הסיפור המקראי
אושוויץ לא היה מחנה אחד אלא מתחם של שלושה מחנות עיקריים וכ-45 מחנות-משנה, פרושים על כארבעים קמ״ר בשלזיה העילית הפולנית המסופחת, סביב העיירה שהגרמנים שינו את שמה מ״אוֹשְׁוִיֶנְצִ׳ים״ הפולני לאושוויץ. אושוויץ I, ה״שטמלאגר״ המקורי, נפתח ב-14 ביוני 1940 בצריפי צבא פולין לשעבר כדי להחזיק אסירים פוליטיים פולנים; הטרנספורט הראשון הביא 728 גברים. אושוויץ II — בירקנאו, שלושה ק״מ צפונית-מערבית — הוחל בנייתו באוקטובר 1941 כמחנה לשבויי מלחמה סובייטים, שכ-10,000 מהם נהרגו בעת בנייתו. מאביב 1942 הוסב לאתר ההשמדה העיקרי של ה״פתרון הסופי״. אושוויץ III — מונוביץ — היה מחנה עבודת הכפייה למפעלי ה-IG Farben לייצור גומי סינתטי, שם עבדו 35,000 אסירים וכ-25,000 מתו.
ההגזות הניסיוניות הראשונות בְּצִיקלון ב׳ — חומר הדברה על בסיס חומצה ציאנידית — נערכו בתחילת ספטמבר 1941, בשבויים סובייטים ובאסירים חולים בבלוק 11 של אושוויץ I. הטרנספורט הראשון של יהודים שנרצחו בתאי הגזים באושוויץ הגיע מבּוֹיתֶן ב-15 בפברואר 1942. מאביב 1942 ועד נובמבר 1944 הגיעו טרנספורטים מכל פינה של אירופה הכבושה. הסלקציה ברמפה נערכה לאחר מאי 1943 בידי רופאי SS — יוזף מנגלה היה הידוע לשמצה ביותר אך בשום אופן לא היחיד — שהפנו שמאלה, לתאי הגזים, או ימינה, לצריפי העבודה. כשבעים עד שמונים אחוזים מכל טרנספורט יהודי הלכו ישירות אל מותם.
שיא ההריגה היה באביב ובקיץ 1944. בין 15 במאי ל-9 ביולי 1944, בתוך שמונה שבועות, גורשו כ-437,000 יהודי הונגריה ב-147 טרנספורטים לבירקנאו לפי פקודות אדולף אייכמן בבודפשט. כ-320,000 מהם נרצחו בתאי הגזים תוך שעות מהגעתם. ארבע המשרפות בבירקנאו — II, III, IV, V — פעלו ברציפות; נחפרו בורות לשריפת גופות שהמשרפות לא הספיקו לטפל בהן. צילומיו החשאיים של חבר הזונדרקומנדו אלברטו אררה מאוגוסט 1944, שהוברחו בתוך שפופרת משחת שיניים, הם בין הצילומים הבודדים שצולמו אי פעם מתוך תהליך ההרג בידי קורבן.
ב-7 באוקטובר 1944 התקומם הזונדרקומנדו של משרפה IV; באבק שריפה שהוברח בידי נשים יהודיות שעבדו במפעל התחמושת ״יוניון״ — אסתר וייצבלום, אלה גרטנר, רגינה ספירשטיין, ורוזה רובוטה, שכולן הוצאו מאוחר יותר להורג — פוצצו את משרפה IV וניסו פריצה המונית. כל המשתתפים נהרגו. ב-17 בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום, פינה ה-SS כ-56,000 אסירים שנותרו במצעדי-מוות מערבה; כ-15,000 מהם מתו במצעדים. הצבא האדום הגיע לאושוויץ ב-27 בינואר 1945 ומצא 7,000 אסירים בחיים. סך הנרצחים באושוויץ בין 1940 ל-1945: כ-1,100,000, מהם כ-960,000 יהודים — אתר המוות היהודי הגדול בהיסטוריה האנושית.
כאן אין למה.פרימו לוי, ״הזהו אדם?״ (1947), מצטט שומר SS במחנה
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
השחזור היסודי של פעילות אושוויץ הוא ״כרוניקה של אושוויץ 1939-1945״ של דָנוּטָה צֶ׳ך (הוצאת הנרי הולט, 1990; מקור פולני 1989), רישום יום-יומי שנבנה על מסמכי המחנה, עדויות ניצולים, ומשפטי קרקוב שלאחר המלחמה. פרנצ׳ישק פיפר ב״מספר הקרבנות״ (1991, מהדורה מורחבת 1994) ביסס את הקונצנזוס המדעי על כ-1.1 מיליון הרוגים, מהם 960,000 יהודים, 74,000 פולנים לא-יהודים, 21,000 רומה, 15,000 שבויי מלחמה סובייטים, וכ-15,000 אחרים — שינוי מטה לעומת ההערכה הסובייטית של ארבעה מיליון משנת 1945, אך מתועד בקפדנות.
המקור האנגלי הסטנדרטי הוא האנציקלופדיה של USHMM ״מחנות וגטאות 1933-1945״ כרך I (אוניברסיטת אינדיאנה, 2009). הילברג ב״השמדת יהודי אירופה״ מספק את המסגרת הבירוקרטית. פרידלנדר ב״שנות הכליה״ (2007) משלב רשומות מבצעים עם יומני קורבנות. גדעון גריף ב״בכינו ללא דמעות״ (ייל 2005) אסף ראיונות נרחבים עם ניצולי הזונדרקומנדו.
בקרב המקורות הראשוניים, ״כתבי הזונדרקומנדו״ — שנקברו בשטח משרפה III בידי אסירים יהודים שעבדו שם ושוחזרו בין 1945 ל-1980 — הם ייחודיים. מחברותיהם של זלמן גרדובסקי, לייב לנגפוס, זלמן לוונטל, וכתבים אנונימיים, נכתבו בין 1942 ל-1944 ביידיש, פולנית, צרפתית ויוונית. הם בין העדויות הישירות ביותר על רצח המוני שאי פעם נכתבו — בידי אנשים שידעו שלא ישרדו.
ארבעת צילומי אררה מאוגוסט 1944 — הידועים כ״צילומי הזונדרקומנדו״ — שמורים במוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו. הם הצילומים היחידים הידועים שנעשו מתוך תהליך ההרג בידי קורבנות. דוח ורבה-וצלר (1944), ספרו של פיליפ מילר ״עד ראייה לאושוויץ״ (1979), ספריו של פרימו לוי ושארלוט דֶלבוֹ — מהווים את גוף העדות הקנוני. מוזיאון אושוויץ-בירקנאו הוקם בחוק הפרלמנט הפולני ביולי 1947 והפך ב-1979 לאתר מורשת עולמית של אונסק״ו.
מוצא יקר, חפש בכל מקום, בכל אינץ׳ של אדמה. עשרות מסמכים קבורים בה, שלי ושל אחרים. הם יאירו את מה שקרה כאן. גם כמויות גדולות של שיניים קבורות כאן. אנחנו, פועלי הקומנדו, פיזרנו אותן בכוונה כדי שהעולם ימצא עקבות מוחשיות של מיליוני האנשים שנרצחו.זלמן גרדובסקי, כתב יד שנקבר בשטח משרפה III, אושוויץ-בירקנאו, 1944, נמצא 1945