הבעל שם טוב
מקובל מהקרפטים לימד שדבקות פשוטה גוברת על למדנות — וכך נולדה החסידות.
הסיפור המקראי
בכפרי הקרפטים המיוערים שבפודוליה, נער כפרי בלא סמיכה רבנית הלך אל היערות לדבר עם העצים והנחלים. שמו היה ישראל בן אליעזר, אך פשוטי העם קראו לו הבעל שם טוב, אדון השם הטוב. הוא היה, אמרו, רופא אלוהי שיודע את שמות הקדושה ומשתמש בהם להוציא שדים מילדים, להוריד גשמים בעת בצורת, לאחות זוגות שבורים. הוא לא היה למדן הש״ס; הוא היה צדיק, איש שכל מעשהו תפילה.
תורתו היתה פשוטה עד כדי שערורייה. הסנדלר העם-הארץ שאומר תהילים בלב מלא רוצה את הקדוש ברוך הוא יותר מהרב הגדול שמפלפל בש״ס במוח קר. אין הקב״ה רחוק במרומי הפלפול; הקב״ה נמצא בכל עלה, בכל טיפה, בכל נשימה. לעבוד את ה׳ הוא לעבוד בשמחה: בשירה, בריקוד, ביי״ש ובתפילה צעוקה על שפת הנהר. הקדושה אינה זכותם של היחידים אלא ירושת לידה לכל יהודי.
תלמידיו — המגיד ממזריטש, יעקב יוסף מפולנאה, פנחס מקוריץ — אספו את אמרותיו, את משליו על המלך והנסיך, את משנתו על הניצוץ האלוהי הטמון בכל מעשה. הם פיזרו אותם על פני גליציה, וולין, בלרוס ואוקראינה בגל אשר תוך חמישים שנה משך אליו את רוב יהדות מזרח אירופה אל התנועה החדשה הקרויה חסידות, דרך החסידים.
כשנפטר בחג השבועות בשנת ה׳ת״ק כ׳, נשמתו, אמרו תלמידיו, עלתה בעמוד אש. הוא לא הותיר ספרים, רק סיפורים — ואולי בכך הענין. התורה, לימד, אינה דבר של נייר אלא דרך הוויה בעולם, וסיפור אמיתי על צדיק הוא בעצמו מעשה תורה.
במקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו.מאמר הבעל שם טוב, צוואת הריב״ש
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ישראל בן אליעזר (בערך 1700–1760), המוכר בראשי תיבות הבעש״ט, ייסד את התנועה החסידית בשולי פודוליה ווולין שבממלכה הפולנית-ליטאית. השחזור הביוגרפי הקלאסי הוא ספרו של עמנואל אטקס, בעל השם: הבעש״ט — מאגיה, מיסטיקה, הנהגה (מרכז זלמן שזר, 2000), המשתמש בספר שבחי הבעש״ט ההגיוגרפי משנת 1814 לצד מקורות בני זמנו להפריד את הבעש״ט ההיסטורי מן האגדי. אטקס טוען כי הבעש״ט נודע בזמנו בעיקר כבעל שם — מקובל מעשי ורופא — ורק במשנה כמורה דת.
ספרו של משה רוסמן, מקור חיים — הבעש״ט: ביוגרפיה היסטורית (מרכז זלמן שזר, 1999), שאב ממקורות ארכיוניים פולניים שלא נוצלו קודם והעמיד את הבעש״ט בהקשרו החברתי-כלכלי הקונקרטי במז'יבוז'. ספרי החשבונות של אחוזת צ'רטוריסקי רושמים אותו כרופא הרשמי של העיר משנת 1746 ואילך, מקבל קצבה מן הקהילה היהודית המקומית. הביסוס התיעודי הזה הרים סוף סוף את הבעש״ט מן האגדה אל הקשר היסטורי מאומת.
השורשים האינטלקטואליים של החסידות, כפי שטוען משה אידל בספרו חסידות בין אקסטזה למאגיה (אוניברסיטת SUNY, 1995), שואבים ממסורות החסידות האשכנזית הקדומה (חסידי אשכנז של ימי הביניים) ומקבלת רמ״ק (משה קורדוברו) ולא רק מקבלת האר״י, ובשרשרת קסם-מיסטית שנמסרה מבעלי שם פולנים קודמים. הקריאה המוקדמת של גרשם שלום בחסידות כ'ניטרליזציה' של המשיחיות השבתאית באמצעות הפנמה נחשבת היום חלקית בלבד.
בשנות ה-70 של המאה ה-18 גדלה התנועה דיה כדי לעורר את חרם וילנא של 1772, שהוציא הגאון מווילנא, אליהו בן שלמה זלמן, ופתח את העימות הארוך בין מתנגדים לחסידים. ספרו של מרצין וודז'ינסקי, האטלס ההיסטורי של החסידות (פרינסטון, 2018), ממפה את ההתפשטות הגאוגרפית: עד 1815 היו אולי 100,000 חסידים, מאורגנים סביב חצרות שושלתיות במזריטש, בצ'רנוביל, בליובאוויטש, בברסלב, בקוצק ובגור.
הבעל שם טוב לא ייסד כת; הוא ייסד דרך להיות יהודי.עמנואל אטקס, בעל השם (2000)