הצהרת בלפור
מכתב בן 67 מילים משר החוץ הבריטי התחייב ל'בית לאומי לעם היהודי' בארץ ישראל — ולהגנה על זכויות הלא-יהודים שיושבים בה.
הסיפור המקראי
בשנה השלישית למלחמה הגדולה אשר אכלה את מלכי אירופה, ביום השני בחודש האחד-עשר לשנת ה׳תרע״ח, ישב שר החוץ של האימפריה הבריטית, ארתור ג׳יימס בלפור, במשרדו ב'ווייטהול' וחתם את שמו על מכתב בן שישים ושבע מילים. כתב אותו ללורד וולטר רוטשילד, למסירה להסתדרות הציונית. שישים ושבע מילים. הטקסט הקצר ביותר בו אי פעם חייבה אימפריה את עצמה להעניק מולדת לעם שלא החזיק בכזו זה אלף ושמונה מאות שנים.
וכך נכתבו המילים: ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותעשה כמיטב יכולתה להקל על השגתה של מטרה זו, ובלבד שיובן בבירור כי לא ייעשה דבר שעלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא-יהודיות הקיימות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד הפוליטי שיהודים נהנים מהם בכל מדינה אחרת. שני סעיפי הבטחה, שני סעיפי הגנה, שזורים יחדיו כשתי וערב של בגד אחד.
מאחורי המכתב עמד הכימאי חיים ויצמן, שנתן לחיל הים הבריטי את האצטון להכנת הקורדיט לתחמושתם, וביקש בתמורה רק את אוזנם של לויד ג׳ורג׳ ראש הממשלה ובלפור עצמו; ונחום סוקולוב, שעבר במסדרונות פריס ורומא והוותיקן; ומארק סייקס, הדיפלומט הבריטי שהתווה את החלוקה הסודית של המזרח העות׳מאני עם הצרפתי פיקו, ושהשאיל עכשיו את עטו לעניין. התנועה הציונית, שהחל בה הרצל לפני עשרים שנה באולם נשפים של מלון בבזל, הגיעה אל שולחנה של אימפריה.
ובערי תחום המושב, בוורשה ובווילנא ובקייב, רקדו יהודים ברחובות כשבאה הידיעה בכבלים, ורבנים אמרו שהחיינו, ומורי עברית בגימנסיות תל אביב הקריאו את המילים לכיתותיהם. בקהיר ובדמשק ובירושלים קיבלו מנהיגי הערבים את הידיעה בשתיקת הלם. אותו מכתב שנתן בית לאומי לעם אחד הניע את ריב הדורות של שני עמים על ארץ אחת. והבריטים, בביטחונם הקולוניאלי, עוד לא שקלו את משקלן של המילים שחתמו עליהן בקלות כזו.
ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותעשה כמיטב יכולתה להקל על השגתה של מטרה זו.מכתב ארתור ג׳יימס בלפור ללורד רוטשילד, 2 בנובמבר 1917
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
הצהרת בלפור מ-2 בנובמבר 1917 — רשמית מכתב משר החוץ ארתור ג׳יימס בלפור לוולטר רוטשילד, הברון השני, להעברה להסתדרות הציונית של בריטניה ואירלנד — היא המסמך המייסד של התמיכה הבריטית בציונות ואחת מ-67 המילים בעלות ההשפעה העמוקה ביותר בהיסטוריה הדיפלומטית המודרנית. המחקר האקדמי הסטנדרטי הוא ספרו של ג׳ונתן שניר 'הצהרת בלפור: מקורות הסכסוך הערבי-ישראלי' (רנדום האוס 2010); לרקע הדיפלומטי הציוני, ספרו של ישעיהו פרידמן 'שאלת ארץ ישראל 1914-1918' (שוקן 1973) נותר חיוני.
הטקסט נוסח בחמש גרסאות קבינט עוקבות בין יוני לאוקטובר 1917. הטיוטה הציונית המקורית שהגישו רוטשילד וויצמן (12 ביולי 1917) קראה לארץ ישראל 'הבית הלאומי של העם היהודי'; הקבינט עידכן זאת ל'בית לאומי לעם היהודי' כדי להימנע מהשתמעות של ריבונות בלעדית. ישיבת הקבינט המכרעת התקיימה ב-31 באוקטובר 1917, שם התנגד אדווין מונטגיו, שר ענייני הודו היהודי, להצהרה בנימוק שתפגע במעמד האזרחי של יהודים במקומות אחרים — דבר שהוביל לכליל הסעיף ההגנתי השני בנוגע ליהודים 'בכל מדינה אחרת'.
המניעים הבריטיים היו מרובים. אסטרטגית, הקבינט האמין (שלא בצדק) שאהדה ציונית תקדם את כניסת ארצות הברית למלחמה ותשמור על השתתפות רוסיה אחרי מהפכת פברואר. גיאופוליטית, התמיכה בבית לאומי יהודי הייתה אמצעי להצדיק שליטה בריטית בארץ ישראל אחרי המלחמה, נגד התביעות הצרפתיות תחת הסכם סייקס-פיקו מ-1916. אידיאולוגית, מספר חברי קבינט — בלפור עצמו, לויד ג׳ורג׳, הלורד רוברט ססיל — החזיקו אמונות פילוסמיות ומשיחיות שמקורן בחינוכם הפרוטסטנטי. מארק סייקס היה קצין המטה הראשי, מתווך בין הקבינט להנהלה הציונית.
ההצהרה שולבה במבנה המשפטי של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, אושרה בוועידת סן רמו באפריל 1920, ואושררה בידי חבר הלאומים ביולי 1922. בכך זכתה במעמד של חוק בינלאומי מחייב לתקופת המנדט. הסתירה בין סעיף 'הבית הלאומי' לבין הסעיף ההגנתי על 'עדות לא-יהודיות הקיימות' תעצב את כל תקופת המנדט; אבי שלאים, תום שגב ('פלסטינה השלמה' 2000) ורשיד חאלידי ('הכלוב הברזל' 2006) תיעדו את הדילמות האסטרטגיות וההומניטריות שנבעו. מכתב בלפור המקורי שמור בספרייה הבריטית; עותק מודפס של משרד החוץ נמצא בארכיון המדינה בירושלים.
שישים ושבע מילים שכבלו אימפריה לעם, פתחו את הדלת למדינה, ונעלו את הסכסוך בין שני עמים בתוך הדקדוק הפוליטי של המאה העשרים.ג׳ונתן שניר, הצהרת בלפור (2010)