בני ישראל בהודו
קהילה בחוף הקונקן ההודי המקיימת שבת ושמע מאות בשנים בלי קשר עם יהודי העולם — וטוענת ליוחסין מגליליים שטבעה ספינתם.
הסיפור המקראי
בני ישראל — קהילה בחוף קוֹנְקָן מדרום למומבאי — מספרים על עצמם שאבותיהם ניצלו מספינה שטבעה ליד הכפר נַבְגָּאוֹן בעת בריחה מרדיפות בגליל בדורות שלפני הספירה. שבעה גברים ושבע נשים, אומרת המסורת, שרדו את הטביעה; השאר נטמנו בשני תלים שעדיין מצביעים עליהם בנבגאון. הניצולים, מנותקים מכל יהדות אחרת, איבדו את ספריהם — אך שמרו על מה ששומרים בלי ספר: שבת, איסורי מאכלות, ברית מילה ביום השמיני, וקריאת שמע — התפילה העברית היחידה שזכרו.
במשך כאלף שנים חיו כסוחטי שמן דוברי מָרָאתי — הַשַׁנְוָאר טֶלִיס, סוחטי השמן של יום שבת, אשר לבדם מכל קסטות סוחטי השמן בקונקן סירבו לסחוט שמן ביום השביעי. הם קיימו את החגים המקראיים בצורה חלקית, שמרו על דיני נידה, מָלוּ את בניהם, ונישאו אך ורק בקרב עצמם. הם לא ידעו על התלמוד, על חנוכה, על תשעה באב או על פורים. בליטורגיה שלהם היו קריאת שמע, ברכות על מאכל ומשתה, והספדים למתים.
לפי מסורת הקהילה, בסביבות המאה ה-11 או ה-12 הגיע אליהם נוסע בשם דוד רהבי — שיש המזהים אותו עם החכם הצפון-אפריקני בן אותו השם, ויש המזהים אותו עם יהודי קוצ׳ין מהמאה ה-18 — שזיהה את שמירתם היהודית, ובחן את הנשים בכך שהציב לפניהן דגים בעלי סנפיר וקשקשת לצד דגים בלעדיהם; הנשים הפרישו את הטמאים. רהבי החל בחינוכם המחודש ביהדות הנורמטיבית.
מן המאה ה-18 ואילך, מגע עם יהודי קוצ׳ין, אחר כך עם סוחרים יהודים בגדאדים בבומביי, ואחר כך עם שליחים אירופיים, החזיר את בני ישראל לעולם הרבני הרחב. ב-1948 מנו כעשרים אלף; רובם עלו לישראל. פסיקת הרבנות הראשית מ-1962 שהטילה ספק במעמדם — שבוטלה ב-1964 לאחר שביתת שבת בת 30 יום מול הכנסת — נחקקה כטראומה מכוננת של הקליטה.
ספרים לא היו לנו. היו לנו רק שמע ושבת, ועליהם לא ויתרנו.מסורת בני ישראל בעל-פה, מובאת אצל ראובן קהימקר, ״תולדות בני ישראל בהודו״ (1937)
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
מחקרים גנטיים של בהאר ועמיתיו (American Journal of Human Genetics, 2010; Human Biology, 2013) מצאו שכרומוזום ה-Y של בני ישראל מתקבץ באופן מובהק עם אוכלוסיות יהודיות לבנטיניות, בעוד שה-mtDNA שלהם דרום-אסיאתי כמעט לחלוטין. הדפוס תואם בדיוק לקבוצה קטנה של גברים מן המזרח התיכון שהגיעה ללא נשים ונישאה לבנות המקום — בדיוק מה שמסורת נבגאון טוענת.
ראיות תיעודיות ממקמות את הקהילה על חוף הקונקן לא יאוחר מהמאה ה-11. בנימין מטודלה במאה ה-12 מזכיר יהודים בחוף מָלָבָּאר; מרקו פולו במאה ה-13 מתאר יהודים במערב הודו. דפוס ההתיישבות שלהם — בכשלושים כפרים קונקניים — והאֶנְדוֹגָמיה דמוית-הקסטה שלהם מצביעים על ביסוס בימי הביניים.
מבחינה לשונית הקהילה דיברה יהודית-מָרָאתית: מָרָאתית סטנדרטית עם אוצר מילים דתי עברי, נכתבת בעברית או בדֵוָנָאגָרִי. ספרה של שירלי איזנברג ״בני ישראל ההודים״ (1988) עוקבת אחר רכישת אוריינות עברית במאה ה-19. ב-1948 מנתה הקהילה למעלה מ-20,000 איש, שרובם עלו לישראל בין 1949 ל-1972.
פסק הרבנות הראשית מ-1962 ובטלתו ב-1964 לאחר שבת מחאה בת 30 יום מול הכנסת מתועדים אצל ג׳ואן רולנד וב״בני ישראל היהודים ההודים״ של שלוה וייל (2019). התקדים — שמדינת ישראל אינה יכולה לשפוט את יהדותה של קהילה שלמה — היה חיוני שני עשורים אחר כך לביתא ישראל.
הנתונים הגנטיים מוסברים בצורה החסכונית ביותר על ידי קבוצת מייסדים קטנה ממוצא לבנטיני אבהי, שהתערבבה באוכלוסיית הודו המקומית — בדיוק כפי שמסורת הקהילה גורסת זה דורות.בהאר ואחרים, Human Biology 85 (2013)