המגיפה השחורה ועלילות הדם
האשמת היהודים בהרעלת הבארות מלווה את המגיפה השחורה. שטרסבורג שורפת את קהילתה ב-14 בפברואר 1349; הריינוס מתרוקן; יהודי אשכנז נעים מזרחה אל פולין.
הסיפור המקראי
בין השנים 1347 ל-1351 שטף המגיפה השחורה את אירופה והמיתה אולי שליש מאוכלוסיית היבשת. בעידן שלא ידע על חיידקים ופרעושים, ביקשו בני אדם סיבה אנושית לאסון בלתי-אנושי. ההאשמה התגבשה במהירות: היהודים הרעילו את הבארות. כבר בסתיו 1348 נפוצה במחוז סבויה; באביב 1349 הפכה לסכת אש יבשתית. מטולון לשטרסבורג למיינץ ולקלן נגררו קהילות יהודיות מבתיהן ונשרפו — לעיתים בתוך בתי הכנסת שלהן עצמם, לעיתים בבתי-עץ מיוחדים שהוקמו לשם כך על גדות הנהרות.
ביום 14 בפברואר 1349, יום ולנטין הקדוש, ציוותה מועצת העיר שטרסבורג לאסוף את יהודי העיר — אולי אלפיים נפש — ולשרוף אותם בעודם חיים על במת עץ בבית הקברות היהודי. הכרוניקאי מתיאס מנוינבורג רשם שהדבר טרם הגיע לשטרסבורג. הרצח קדם למחלה. הרכוש הוחרם, חובות שהיו חייבים למתים נמחקו, והיתומים הוטבלו בכפייה. הדפוס חזר על עצמו עיר אחר עיר: פרעות, שוד, המרת ילדים שניצלו.
האפיפיור קלמנט השישי, שכתב מאביניון ביולי ושוב בספטמבר 1348 בשני אגרות-אפיפיוריות, גינה את הרציחות במפורש. הוא ציין בקור הוכחה שהמגיפה מכה ביהודים ובנוצרים כאחד, ושוטפת ארצות שאין בהן יהודים כלל. הוא ציווה על הכמורה תחת איום נידוי להגן על יהודי ההגמוניות שלהם. האגרות נקראו; הרציחות נמשכו. הכס הקדוש לא יכול היה לרסן את מועצות הערים של חבל הריין.
סביב עלילת הרעלת הבארות סבבה האשמה ישנה יותר: עלילת הדם — הטענה שהיהודים רוצחים ילדים נוצרים בטקס פולחני כדי להשתמש בדמם למצות הפסח. נוסחה לראשונה בנוריץ׳ בשנת 1144 סביב הילד וויליאם, וחזרה בלינקולן ב-1255, בטרנט ב-1475, ובאינספור מקומות קטנים. עלילת הדם והאשמת הרעלת הבארות התמזגו לכלל האשמה דמונולוגית אחת: היהודי כרוצח חשאי, היהודי כסיבת המגיפה. עד 1351 כשני-שלישים מקהילות יהודי האימפריה הרומית הקדושה הושמדו או גורשו מזרחה לפולין.
אין זה יכול להיות שהיהודים הם סיבת המגיפה הגדולה הזאת, שכן אותו הנגע מכה גם בארצות שאין בהן יהודים כלל.האפיפיור קלמנט השישי, אגרת קוואמוויס פרפידיאם, 26 בספטמבר 1348
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
טבח שטרסבורג ב-14 בפברואר 1349 הוא הפוגרום המתועד ביותר של תקופת המגיפה השחורה. הכרוניקה של מתיאס מנוינבורג, ה״כרוניקה ארגנטינית״ ופרוטוקולי מועצת העיר ששרדו, מאפשרים יחד לחוקרים בני זמננו לשחזר את המכניקה הפוליטית עד פרטי פרטיה. הבישוף וגילדות הסוחרים העשירים ביקשו תחילה להגן על הקהילה היהודית; גילדות בעלי-המלאכה, בגיבוי מעמדות חייבים שהיו אמורים להרוויח ממחיקת ההלוואות היהודיות, הפילו את המועצה. הפוגרום לא היה התפרצות המון ספונטנית: הוא היה הפיכה ובעקבותיה המתה מטעם הרשות.
המימד הכלכלי הוכח. עבודתו הקלאסית של פרנטישק גראוס ״מגיפה — מתפלצים — רצח-יהודים״ (1987) ועבודות כמותיות של סשה בקר, יובל פויגטלנדר ואחרים הראו שהפיזור הגאוגרפי של הפוגרומים אינו מתאם עם תמותת המגיפה ואף לא עם הקרבה לנתיב ההידבקות. הוא מתאם, לעומת זאת, עם מבנה החובות העירוניים ועם המעמד הפוליטי של גילדות בעלי-המלאכה. האלימות נגד היהודים בשנים 1348–1351 הייתה במידה שניתנת למדידה, אירוע מחיקת חובות שהתחפש לטיהור דתי.
מסורת עלילת הדם הרחבה הוצמדה ציר-זמן בידי גוין לנגמואיר (״לקראת הגדרה של אנטישמיות״, 1990), שהבחין בין שנאת-יהודים נוצרית מסורתית (יריבות תיאולוגית) לבין האנטישמיות הכימרית החדשה של ימי הביניים המאוחרים — השלכת מעשים שיהודים לא יכלו לבצע ולא היו עושים אי פעם. לנגמואיר תיארך את התפנית המכרעת למאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה, עם נוריץ׳ (1144) והוועידה הלטראנית הרביעית (1215). פוגרומי המגיפה השחורה הם הרגע שבו אנטישמיות כימרית זו הפכה ליבשתית וקטלנית.
ספרה של אנה פוֹאָה ״יהודי אירופה לאחר המגיפה השחורה״ (תרגום אנגלי 2000) עוקב אחר ההשלכות הארוכות. אוכלוסיית יהדות אירופה לא חזרה לרמה שלפני המגיפה במשך מאתיים שנה. הגירושים שבאו אחר כך — צרפת 1394, ערי האימפריה לאורך המאה החמש-עשרה, ספרד 1492, פורטוגל 1497 — השלימו את שהחלה שנת 1349: פירוקה של יהדות מערב אירופה הימי-ביניימית כעובדה גאוגרפית רציפה והקמתה מחדש מזרחה, בפולין, בליטא ובארצות העות׳מאניות.
פרעות 1348–1349 לא היו פרכוס-בהלה עממי; הן היו, מקרה אחר מקרה, הסדר חובות פוליטי שעטה לבוש של מגיפה.פרנטישק גראוס, מגיפה — מתפלצים — רצח-יהודים (1987, בפרפרזה)