מסעי הצלב ואשכנז
סערה אפלה מתקדרת מעל ריינלנד כשמסע הצלב של העם מפנה את קנאותו פנימה. מול החרב, קהילות שפיירא, וורמייזא ומגנצא מקדשות את שם שמיים באקט עילאי של אמונה.
הסיפור המקראי
בשנת תתנ"ו (1096), התקדרה סופה אפלה ומעוררת אימה מעל קהילות אשכנז הפורחות. בעוד אומות אירופה הנוצריות הניפו את דגליהן לכיבוש ארץ הקודש הרחוקה, המון מוסת של צלבנים הפנה את קנאותו פנימה, אל עבר התושבים היהודים השלווים של חבל הריין. מרכזי התורה המשגשגים בשפיירא, ורמייזא ומגנצא (קהילות שו"ם) – יהלומי הכתר של הגלות – מצאו עצמם לפתע מול נחשול אדיר של דם וברזל.
מול האולטימטום המטיל אימה של החרב או אגן הטבילה, בחרו בני ישראל בנתיב ההקרבה העילאית. בעקבות עקדת יצחק, אבות ואימהות עשו בחירות קורעות לב ובלתי אפשריות, ומסרו את חייהם ואת חיי ילדיהם האהובים על קידוש השם, ובלבד שלא להיכנע לעבודה זרה.
רחובות הריין בכו עת דמם של חכמים, נשים וטף נשפך כמים. חומות המגן של ההגמונים המקומיים קרסו בפני זעם ההמון, וזעקת הקדושים עלתה השמימה. הייתה זו טרגדיה בממדים כה קטסטרופליים, עד כי נדמה היה שמוסדות תבל רעדו לנוכח טבח הצדיקים.
אף שגופם הפיזי נשבר, התנגדותם הרוחנית של קדושי קהילות הריין הפכה למגדלור נצחי עבור יהדות אשכנז. ייסוריהם נחרתו לעד בזיכרון הקולקטיבי של האומה, והונצחו בקינות קורעות לב ובתפילת 'אב הרחמים' עטוית ההוד, הנאמרת עד עצם היום הזה כעדות לאלו שאהבו את בוראם יותר מאשר את חייהם שלהם.
ארץ אל תכסי דמם, ואל יהי מקום לזעקתם.קינות על גזרות תתנ"ו
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
מעשי הטבח של שנת 1096, המוכרים במסורת היהודית כגזרות תתנ"ו וקשורים לפרוץ מסע הצלב הראשון, מהווים נקודת מפנה דרמטית בתולדות יהדות אירופה. בעקבות קריאתו של האפיפיור אורבנוס השני בוועידת קלרמון ב-1095, כנופיות חמושות של 'מסע הצלב של האיכרים', בהנהגת דמויות קיצוניות כמו הרוזן אמיכו, הפנו את הלהט הצבאי והדתי שלהם כלפי הקהילות היהודיות המבוססות בחבל הריין עוד בטרם עזבו את אירופה.
הערים שהותקפו – שפייר, וורמס ומיינץ (קהילות שו"ם) – היו מוקדים כלכליים ואינטלקטואליים חיוניים של יהדות אשכנז. ההמונים הצלבניים הונעו מתמהיל נפיץ של אנטי-יהדות קנאית, ציפיות אפוקליפטיות והזדמנות כלכלית חריפה, במטרה לבזוז את העושר היהודי ולמחוק באלימות את חובותיהם הכספיים למלווים יהודים.
היקף ההרס ואכזריותו מאומתים בקפידה הן על ידי כרוניקות עבריות, דוגמת רשומותיו של שלמה בר שמשון, והן על ידי דיווחים נוצריים בני הזמן, כמו אלו של אלברט מאאכן. מקורות אלו מפרטים את כישלונם של הבישופים המקומיים והרשויות החילוניות להגן על נתיניהם היהודים, וכן את התופעה הרווחת של יהודים שהתאבדו בהמוניהם כדי להימנע מטבילה בכפייה.
מבחינה היסטורית, אירועי 1096 ציינו קו שבר קטסטרופלי ביחסי יהודים-נוצרים באירופה של ימי הביניים. מעשי הטבח שחקו את הדו-קיום היציב יחסית שאפיין קודם לכן את חבל הריין, הציבו תקדים עגום לאלימות עתידית על רקע דתי, האיצו את הדחיקה החברתית של היהודים, ועודדו הגירה מוקדמת לעבר מזרח אירופה.
היהודים, בראותם כי אויביהם תוקפים אותם ואת ילדיהם... הרגו איש את רעהו, אח, ילדים, נשים ואחיות.אלברט מאאכן, תולדות מסע הצלב