טבח יורק (מגדל קליפורד)
בערב שבת הגדול תש״נ, מאה וחמישים יהודי יורק נצרים במגדל קליפורד; ר׳ יום-טוב מז׳ואני מורה למות על קידוש השם. שטרי החוב נשרפים בקתדרלה. הפוגרום הקשה ביותר באנגליה הימי-ביניימית.
הסיפור המקראי
בערב שבת הגדול שלפני הפסח, ט״ז במרץ 1190 (י״ז באדר ד׳תש״נ), הסתגרה קהילת יהודי יורק — אולי מאה וחמישים גברים, נשים וטף — בתוך מגדל העץ של ארמון יורק, שעמד על אותו תל גדול הקרוי עד היום מגדל קליפורד. אספסוף בראשות אצולה מקומית, חייבים של מלווי הריבית היהודים, ומגויסי מסע הצלב השלישי שלוהטו בידי הדרשנים, גירש אותם לשם. שריף המלך לקח אותם מתחילה תחת הגנתו. ביום השני למצור התרופפה נאמנותו, וצרי המגדל הביאו מכונות מצור.
בתוך המגדל פנה רבה של הקהילה, ר׳ יום-טוב בן יצחק מז׳ואני — בעל תוספות נודע ופייטן שחיבר את ״אומנם כן״ ליום הכיפורים — אל הצרים. על פי וויליאם מנוויברג, הכרוניקאי הנוצרי האמין ביותר על האירוע, הורה ר׳ יום-טוב לראשי המשפחות לשחוט את נשותיהם וילדיהם ואחר כך את עצמם, ולא ליפול בידי האספסוף ולא לאבד עצמם להמרת דת. אבות שחטו את משפחותיהם בסכין השוחט; הגברים נחרו את עצמם; אש הוצתה במגדל העץ, שלא יישאר דבר לידי הצוררים.
שריד מועט נותר חי לפנות בוקר. הם קראו מן המגדל הבוער כי יקבלו עליהם טבילה אם רק יחוסו על חייהם. ראשי האספסוף — ריצ׳רד מאלביס וחבריו — נשבעו את השבועה; הניצולים ירדו; הם נרצחו במקומם. האספסוף הלך אז היישר לקתדרלת יורק, ששם נשמרו השטרות והאיגרות הרושמים את החובות למלווים היהודים תחת הגנת המלכות, ושרף אותם באולם הקתדרלה.
טבח יורק הוא הפרק הקשה ביותר בתולדות יהודי אנגליה הימי-ביניימית. הוא לא היה בודד. אותה התלהבות הכתרת המלך והמסע הצלב של 1189–1190 כבר הולידה טבח בכתרת ריצ׳רד הראשון בלונדון (3 בספטמבר 1189), בלינקולן, נוריץ׳, סטמפורד, ביורי סנט אדמונדס ולין. יורק נזכרת מעל כולן בשל ההיקף, המתחם המבוצר וקידוש השם — מעשה ההקרבה הקהילתית במקום המרת הדת. מאה שנה לאחר מכן, ב-1290, יגרש אדוארד הראשון את הקהילה ששרדה; הם לא ישובו רשמית עד 1656.
מוטב שנמות על תורתנו מליפול בידי אויבינו.דברים המיוחסים לר׳ יום-טוב מז׳ואני, על פי וויליאם מנוויברג, הִיסְטוֹרְיָה רֶרוּם אַנְגְלִיקָרוּם, ד׳, י׳
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
טבח יורק מתועד היטב באופן יוצא דופן עבור פוגרום בן המאה השתים-עשרה. שלוש כרוניקות נוצריות — ה״הִיסְטוֹרְיָה רֶרוּם אַנְגְלִיקָרוּם״ של וויליאם מנוויברג (ספר ד׳, פרקים ז׳–י׳), ה״כרוניקה״ של רוג׳ר מהאוודן, ו״רשימות רוג׳ר מוונדובר״ — מתארות את האירוע בהסכמה רבה ובחילוקי-דעות מוסריים רבים. וויליאם מנוויברג, כומר אוגוסטיני שכתב סביב שנת 1196 בפחות משלושים מייל מיורק, גוזר את דין הרוצחים במונחים חד-משמעיים ונותן את התיאור המפורט ביותר. הכרוניקה שלו היא המקור העיקרי.
השחזור המודרני של האירוע הושג במונוגרפיה הקלאסית של ר׳ ב׳ דובסון, ״יהודי יורק הימי-ביניימית וטבח מרץ 1190״ (Borthwick Papers 45, 1974), שהורחבה במחקרו המאוחר ״הקהילות היהודיות באנגליה הימי-ביניימית״ (1996). דובסון זיהה בשמותיהם את היוזמים העיקריים מתוך חקירת המלך שבאה לאחר מכן: ריצ׳רד מאלביס, וויליאם פרסי, מרמדיוק דארל ופיליפ דה פוקנברג — כולם ברונים זוטרים מיורקשייר, כולם חייבים כבדים למלווים היהודים של יורק, וכולם שביצעו את שריפת שטרי הצ׳ירוגרף בקתדרלת יורק באותו לילה.
ראיית הצ׳ירוגרף הכריעה. בשנת 1194, כתגובה ישירה לאירוע יורק, הקים הכתר את ״לשכת היהודים״ במשרד האוצר ואת מערכת ה״ארכאי״ — ארגזי שכפול שטרי החוב המוחזקים תחת משמרת המלכות בעשרים-וכמה ערים אנגליות. הרפורמה המוסדית מלמדת מה גילתה שנת 1190: הכתר אינו יכול עוד להאמין לקהילות מקומיות או לאצולה מקומית בשמירה על הרישומים הפיננסיים שעליהם נשענת ההלוואה היהודית — וממילא ההכנסות המלכותיות מן היהודים. מדיניות הכתר האנגלי כלפי היהודים מ-1194 עד 1290 היא חַזֶּרֶת ארוכה של יורק.
עבודות ארכיאולוגיות במגדל קליפורד (המגדל האבן הנוכחי, בן המאה השלוש-עשרה, החליף את מגדל העץ שנשרף ב-1190) ובבית הקברות היהודי הימי-ביניימי בג׳ובורי, שנחפר בשנים 1982–1983, העמידו את עצמותיהם של יהודי אנגליה הימי-ביניימית בדיאלוג ישיר עם הרישום הטקסטואלי. בית הקברות בג׳ובורי כלל את שרידיהם של כחמש מאות אנשים, נשים וטף בני קהילת יורק, שרבים מהם עשויים היו להכיר את צאצאי הניצולים של 1190. לוחות זיכרון מודרניים במגדל קליפורד, שהוצבו ב-1978 ועודכנו ב-2017, נושאים כיום את שם האירוע באנגלית ובעברית.
טבח יורק לא היה מהומה; הוא היה מעשה פוליטי מחושב, שהגו אצולה חייבת בכסף הרוויחה מהשמדת שטרי החוב שלא יכלה לבטלם בדרך משפטית.ר׳ ב׳ דובסון, יהודי יורק הימי-ביניימית (1974, בפרפרזה)