ויכוח ברצלונה
הרמב״ן מגן על היהדות בפני המלך חיימה הראשון מאראגון ובפני המומר פבלו כריסטיאני — וכותב בעצמו את הגרסה היהודית של ההליך.
הסיפור המקראי
ביום עשרים ביולי 1263, בארמון המלוכה של ברצלונה, בנוכחות המלך ג׳יימס הראשון של אראגון (חַיימֶה הכובש), חצרו, בישופי קטלוניה, ומשלחת גדולה של אחי המסדר הדומיניקני, עמד הרב הנכבד ביותר של ספרד להגן על היהדות מפני הטענה שהתלמוד עצמו מודה שישו הוא המשיח. היה זה רבי משה בן נחמן מגירוֹנָה — הרמב״ן (ד׳תתקנ״ד–ה׳ל׳, 1194–1270) — רופא, מקובל, פרשן מקרא, והמנהיג הרוחני המוכר של יהדות קטלוניה. יריבו היה האח פבלו כריסטיאני, יהודי ממונפלייה שהתנצר ונעשה דומיניקני, ושבילה שנים בחיפוש בספרות חז״ל אחר קטעים שיכול לסובב נגד אמונת אבותיו.
הוויכוח נמשך ארבע מושבות, פרושות על שבוע. התבנית הוטלה על־ידי הדומיניקנים: רק פבלו יתקיף; הרמב״ן יגן; הנשק המוסכם היה התנ״ך, התלמוד והמדרשים. אסטרטגיית פבלו הייתה חדשה ומסוכנת. הפולמוסים הנוצריים הקודמים נגד היהודים טענו מכתבי הקודש העבריים בלבד; פבלו טען מן התלמוד והמדרש, בטענה שחז״ל עצמם, בטקסטים הקדושים והמוסמכים שלהם, העידו שהמשיח כבר בא, שהוא סבל, ושהוא אלוהי. ההשלכה הייתה הרסנית: יהודים המסרבים לקבל את הנצרות אינם רק טועים אלא גם בלתי־ישרים, מכחישים את עדות מוריהם.
הרמב״ן השיב בשיטה נועזת כשם שזו של פבלו הייתה פיקחית. הוא הבחין הבחנה חדה בין הלכה — הלב המשפטי המחייב של ספרות חז״ל — ובין אגדה, החומר הדרשני והסיפורי שבו עמדו רוב הקטעים שהובאו. אגדות, טען, הן דרשות; אדם רשאי לקבל אותן או לא. הוא פירק כל ראיה במיקרא בהקשרה ובהבאת מקבילות שמשכו לכיוונים אחרים. ועשה — דבר יוצא דופן ליהודי המדבר בחצר מלכותית נוצרית — הצהרות תיאולוגיות נועזות משלו: שהמשיח הנוצרי, שמת בידי רומי, לא עשה למעשה את שישעיהו הבטיח שהמשיח יעשה. הזאב לא שכב עם הכבש. החרבות לא היו עדיין לאתים. העולם לא נגאל עדיין.
המלך ג׳יימס, לפי כל העדויות לרבות זו של הרמב״ן עצמו, התנהל בהגינות. בסוף הדיונים נתן לרמב״ן מתנה של שלוש מאות סולידי ופטר אותו במילים שאחי המסדר בזעמם לא יכלו להבליג עליהן: שמעולם לא שמע עניין שגוי שהוגן עליו כל־כך טוב. שבועות אחדים לאחר מכן חיבר הרמב״ן את ״ספר הוויכוח״ — תיאורו העברי של הדיון — ושלח עותק לבישוף של גירונה שביקש זאת. כשראו אותו הדומיניקנים האשימוהו בחילול הקודש, והמלך, שכבר לא היה חופשי להגן עליו, גזר עליו גלות. בשנת 1267 הפליג לארץ ישראל.
וְכָל הָעוֹלָם נִתְחַדֵּשׁ עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ — וְהָעוֹלָם עוֹדֶנּוּ כְּמִנְהָגוֹ.ספר הויכוח לרמב״ן (תקציר טיעון מרכזי)
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ברשותנו שני תיאורים בני־הזמן של הוויכוח: תיאור עברי שחיבר הרמב״ן עצמו תוך חודשים מן האירוע, ופרוטוקול לטיני שהכינו הדומיניקנים למלך ולסמכויות הכנסייה. הם חולקים, כצפוי, על מי ניצח. הם חולקים בצורה מעניינת יותר על מה נאמר. המהדורה המדעית הסטנדרטית הקובעת את שני הטקסטים ואת היחס ביניהם היא ספרו של חיים מאקובי, Judaism on Trial: Jewish-Christian Disputations in the Middle Ages (לונדון 1982), המביא תרגומי אנגלית זה ליד זה. המונוגרפיה היסודית האחרונה היא של נינה קאפוטו, Nahmanides in Medieval Catalonia: History, Community, Messianism (2007).
ויכוח ברצלונה היה השני בשלוש הפולמוסים היהודיים־נוצריים הגדולים של ימי הביניים, לאחר ויכוח פריס ב־1240 (שהסתיים בשריפת התלמוד). אחריו בא ויכוח טורטוסה ב־1413–1414, הארוך והשיטתי בשלושה. ספרו של רוברט חזן, Daggers of Faith: Thirteenth-Century Christian Missionizing and Jewish Response (1989), מתאר כיצד האסטרטגיה הדומיניקנית שיזם פבלו כריסטיאני — שימוש בספרות חז״ל לתקיפת האמונה היהודית — פותחה בידי ריימונד מרטיני בספרו ״פוגיו פידֶי״ (כ־1280) למנגנון מיסיונרי שיטתי שעיצב את הפולמוס היהודי־נוצרי במשך שלוש מאות שנה.
ספרו של ג׳רמי כהן ״הנזירים והיהודים״ (1982) טען שעלייתם של מסדרי הקבצנים (פרנציסקנים ודומיניקנים) סימנה תפנית מהותית בעמדת הנצרות הימי־ביניימית כלפי היהדות. המחשבה הנוצרית הקודמת, על בסיס אוגוסטינוס, ראתה ביהודים עדים חיים לאמיתות הכתוב, ולכן יש לסבול אותם. הדומיניקנים, מצוידים בידע גובר של עברית וספרות חז״ל, החלו במידה גוברת לראות ביהודי סוטה מיהדות שהיהודי עצמו, כביכול, בוגד בה. טיעון פבלו כריסטיאני — ״התלמוד שלכם עצמו מעיד״ — הוא נקודת המפנה.
מורשתו הספרותית של הרמב״ן מתקופתו שלאחר ברצלונה היא עצומה. פירושו לתורה, שהושלם בעכו ובירושלים בשנותיו האחרונות, שוזר פשט, מדרש וקבלה לקריאה רצופה אחת; הוא הפך לאחד מארבעת פירושי המקרא הימי־ביניימיים שאין בלעדיהם (לצד רש״י, אבן עזרא וספורנו). אגרתו לבנו (״אגרת הרמב״ן״), המייעצת לענוות בעבודת התורה, היא בין המכתבים הפרטיים המועתקים ביותר בהיסטוריה היהודית; היא עדיין נאמרת בקהילות מסוימות מדי שבוע.
שמענו רבות על האיש בונסטרוק דה פורטה, שהוא חכם ולמדן; אך לא חשבנו שיוכל לומר את שאמר בפנינו.המלך ג׳יימס הראשון של אראגון, בנעילת הוויכוח (ספר הויכוח, סימן קי״ז)