בעלי התוספות
נכדי רש״י וחכמי צרפת־אשכנז מפתחים שיטה דיאלקטית שהופכת את לימוד התלמוד לאמנות מדויקת — ומודפסת על כל דף של ש״ס וילנא.
הסיפור המקראי
בעלי התוספות — ה״תוספאים״ — היו אסכולת מפרשי התלמוד שפרחה בישיבות צפון צרפת והריינוס בערך בין 1100 ל־1300. השם בא מן המובן המילולי של המילה: ״תוספות״ הן הוספות — הגהות משלימות שנכתבו, במקורן, בשולי פירוש רש״י לתלמוד. הדור הראשון של מהגיהים אלו היו נכדיו של רש״י עצמו. עבודתם של שמונה הדורות הבאים תהפוך את לימוד התלמוד מתרגיל של ביאור לאמנות מדויקת של פלפול.
מייסדי האסכולה היו שלושה אחים, כולם נכדי רש״י דרך בתו יוכבד: רבי שמואל בן מאיר (רשב״ם), רבי יעקב בן מאיר (רבנו תם), ורבי יצחק בן מאיר (ריב״ם). מבין השלושה, רבנו תם (1100–1171 בערך), שגר ברמרופה ואחר־כך בטרוייש, היה הדמות הענקית. הוא עמד בראש ישיבה שמשכה תלמידים מכל אירופה וכינס סינודים רבניים שהוציאו תקנות מחייבות — תקנות קהל בענייני גירושין, הלוואה והליכי דין. ספרו ״ספר הישר״, אוסף חידושיו ותשובותיו, ביסס את שיטת התוספאים האופיינית.
השיטה הזו הייתה דיאלקטית. במקום שרש״י ביקש לבאר סוגיה — קטע תלמודי — על־ידי הבהרת כל ביטוי בהקשרו המקומי, התוספאים ביקשו לאחד את כל הקורפוס. הם הציבו זה מול זה קטעים ממסכת אחת ולכאורה סותרים ממסכת אחרת. שאלו: אם החכמים גרסו ״כך״ כאן, כיצד גרסו ״לא־כך״ שם? והשיבו על־ידי הבחנות דקות, הצעת קטגוריות חדשות, חידוד התנאים שבהם הכלל חל. התוצאה הייתה גוף הסקה משפטית ורעיונית בעלת עדינות יוצאת דופן — ולעיתים אף אורך יוצא דופן, שתוספות אחת עשויה להחזיק אלפי מילים על שורה אחת של גמרא.
התוספאים כתבו תחת צל אסונות חוזרים. גזרות תתנ״ו של מסע הצלב הראשון (1096), גזרות מסע הצלב השני בשנים תתק״ו–תתק״ז (1146–1147) — שהרגו את שכניו של רבנו תם עצמו, ושהוא נמלט מהן בקושי בנפשו, שריפת התלמוד בפריס בשנת ב׳ה׳ (1242), כאשר עשרים וארבע עגלות של כתבי־יד תלמודיים הועלו באש בכיכר Place de Grève בפקודת לואי התשיעי, וגירוש יהודי אנגליה בשנת נ׳ (1290) וצרפת בשנת ס״ו (1306) הרסו בהדרגה את הבסיס המוסדי של האסכולה. עד תחילת המאה הארבע־עשרה ישיבות התוספאים בצרפת חדלו להתקיים; אך מלאכתם — נכתבה.
וְאִם תֹּאמַר... וְיֵשׁ לוֹמַרמבנה הטיעון האופייני של בעלי התוספות
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ספרו של אפרים אלימלך אורבך, ״בעלי התוספות״ (ירושלים תשט״ו, מהדורה רביעית מורחבת תש״ם), נשאר המחקר ההיסטורי שאין בלעדיו על האסכולה. אורבך תיעד יותר ממאתיים תוספאים נקובי־שם בתשעה דורות, שחזר את שלשלות הרב־תלמיד שלהם, ומיפה את הגיאוגרפיה של ישיבותיהם — טרוייש, רמרופה, דמפייר, סנס, אֶבְרֵה, פריס, וורמייזא, שפיירא, מגנצא, רגנסבורג. האסכולה הייתה רב־מרכזית ומקושרת בעצימות: התלמידים נדדו בין ישיבות, העתיקו זה את שיעורי זה, שלחו שאלות הלכתיות בכתבי־יד למרחקים, והניבו ספרות שהפניותיה הפנימיות מתחרות בכל דיסציפלינה אקדמית מודרנית.
התוספות שמופיעות בשוליים החיצוניים של כל דף בש״ס המודפס אינן יצירת מחבר אחד אלא קומפוזיציה. ה״תוספות המודפסות״ הסטנדרטיות נערכו וצומצמו בסוף המאה השלוש־עשרה בידי רבי אליעזר מטוקה ותלמידיו, שבחרו וסידרו את התוספות לכל מסכת מתוך הערות שיעור של מאסטרים מוקדמים שונים. למסכתות מסוימות התוספות המודפסות מבוססות בעיקר על רבנו פרץ מקורבייל; לאחרות — על רבי יחיאל מפריס (אותו שהגן על התלמוד בוויכוח 1240). מהדורות מדעיות מודרניות, ובמיוחד מהדורות מוסד הרב קוק, מבחינות בין השכבות ומזהות את הסמכויות העומדות מאחוריהן.
פסיקתו של רבנו תם המשמעותית ביותר לחיי היומיום של היהודי נוגעת לזמן צאת הכוכבים. בעוד שרש״י סבר שיום ההלכה מסתיים בשקיעה, רבנו תם — מבוסס על סתירה לכאורה בין פסחים צ״ד ע״א ובין שבת ל״ד ע״ב — סבר שצאת הכוכבים לעניין הלכה הוא בערך שבעים ושתיים דקות אחרי השקיעה. עד היום הקהילות שומרות־המצוות חלוקות אם לנהוג כשיטת הגאונים והגר״א (השבת מסתיימת בשקיעה ועוד פרק קצר) או כרבנו תם (חמישים עד שבעים ושתיים דקות נוספות). המחלוקת איננה אקדמית: בירושלים בקיץ זה ההבדל בין שבת המסתיימת ב־8:30 בערב לבין כזו המסתיימת ב־9:30.
השיטה הדיאלקטית של בעלי התוספות, שעברה דרך תלמידי תלמידיהם, עיצבה את ההסקה ההלכתית היהודית לתמיד. ספרי הפסק של המרדכי (מרדכי בן הלל מנירנברג, נפטר 1298), הרא״ש (ר׳ אשר בן יחיאל, נפטר 1327), ובסופו של דבר השולחן ערוך של ר׳ יוסף קארו (נדפס 1565) — כולם מסתמכים על ניתוחי בעלי התוספות כשכבה ראשונית. כשתלמיד ישיבה בן זמננו אומר ״התוס׳ מקשים״, הוא מפעיל, לעיתים בלי דעת, שיטה שגובשה לראשונה בידי שלושה אחים בשמפאן של המאה השתים־עשרה.
התוספות הפכו את התלמוד מטקסט סגור לסמינר פתוח.ישראל מ׳ תא־שמע, פירוש התלמוד באירופה ובצפון אפריקה (ירושלים תש״ס)