ועידת כלקדון
המשיח בשני טבעים — אלוהי ואנושי — מפלג את הכנסייה ומנכר את הקופטים, הסורים והארמנים שיהפכו ל״לא־כלקדונים״.
הסיפור המקראי
מעבר למים מקונסטנטינופול, בבזיליקה המוקדשת לקדושה אֶבְפֵמְיָה, התאספו שש מאות בישופים בסתיו של שנת ארבע מאות חמישים ואחת. הקיסר מַרְקִיָּאנוּס ישב על כסאו, חייליו בעמודים; הקיסרית פּוּלְכֶרְיָה, תיאולוגית גדולה מכולם, שלחה את הוראותיה. עשרים ושתיים שנה אחרי שוועידת אפסוס גינתה את נסטוריוס על שביקע את המשיח לשניים, חששה הכנסייה כעת מן הטעות ההפוכה — משיח שבו האנושי נבלע באלוהי, כטיפת יין בים.
האבות קיבלו מן האפיפיור לאו מרומא איגרת, ה״טוֹמוּס״, שהציעה איזון זהיר: במשיח שני טבעים, אישיות אחת, לא מבולבלים ולא מחולקים. הם קראו אותה בתרגום יווני; בכו; קראו שפטרוס דיבר מפי לאו. אך נזירי מצרים ובישופי אנטיוכיה שמעו בטוֹמוּס הד לאותו רעל נסטוריאני שביקשו לסלק. הם באו לכלקדון חמושים בציטוטים מקירילוס מאלכסנדריה, אויבו הגדול של נסטוריוס, מוכנים לצאת למלחמה בשני הטבעים של רומא.
במשך שבועות התווכחו הבישופים. הטוֹמוּס נקרא שורה אחר שורה; הועלו השגות; נוסחו פשרות. לבסוף נחקקה הגדרה שאיש לא אהבה במלואה: המשיח מוּכָּר בשני טבעים — אלוהי ואנושי — בלי בלבול, בלי שינוי, בלי חלוקה, בלי הפרדה, ההבדל בין הטבעים נשמר, מתאחדים באישיות אחת ובהיפוסטסיס אחת. האבות התברכו בה; הקיסר חתם; הכנסייה הכריזה עליה כאמונת השליחים.
אך המצרים סירבו. הם שבו לאלכסנדריה נושאים את עצמותיו של קירילוס ואת ההכרה שכלקדון בגדה בו. הסורים, חצויים, ראו את בישופיהם נקרעים אלה מאלה. הארמנים, מעבר לגבול האימפריה, לא הופיעו אפילו. תוך חמישים שנה היו פרובינציות המזרח של האימפריה קרועות בין כנסיות כלקדוניות ולא־כלקדוניות, והקרעים גדלו עד שלא ניתן היה לאחותם. הוועידה שביקשה לאחד את האמונה סרטה בה את הקו העמוק ביותר עד הרפורמציה.
אנו מודים בבן אחד ויחיד, אדוננו ישוע המשיח, שלם באלוהות ושלם באנושיות, אל אמת ואדם אמת, בשני טבעים, בלי בלבול, בלי שינוי, בלי חלוקה, בלי הפרדה.הגדרת כלקדון (Acta Conciliorum Oecumenicorum II.1.2)
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ועידת כלקדון (8 באוקטובר — 1 בנובמבר 451 לספירה) היתה הוועידה האקומנית הרביעית והוועידה הכריסטולוגית רבת המשמעות ביותר של העת העתיקה המאוחרת. כונסה בידי הקיסר מרקיאנוס והקיסרית פולכריה, בהשתתפות כ־520 בישופים — הוועידה הגדולה ביותר של התקופה הפטריסטית — והפיקה את הגדרת כלקדון, שהפכה לאבן בוחן כריסטולוגית של הנצרות הקתולית, האורתודוקסית והפרוטסטנטית. המהדורה הביקורתית הסטנדרטית של הפרוטוקול היא Acta Conciliorum Oecumenicorum II של אדוארד שוורץ (ברלין 1932-38); התרגום האנגלי הסטנדרטי הוא של ריצ'רד פרייס ומייקל גאדיס, פרוטוקול ועידת כלקדון (ליברפול 2005, שלושה כרכים).
מסמך הוועידה המרכזי, ההגדרה, חזר ואישר את האני מאמין של ניקיאה (325) וקונסטנטינופול (381), אישר את שתים־עשרה ה״אנתמות״ של קירילוס מאלכסנדריה נגד נסטוריוס, ואימץ את ה״טומוס״ של האפיפיור לאו הראשון (אגרת 28 אל פלביאנוס) כפרשנות הסטנדרטית של תורת שני הטבעים. ארבעת התארים — אסינכיטוס, אטרפטוס, אדיאירטוס, אכוריסטוס (בלי בלבול, שינוי, חלוקה, הפרדה) — היו הליבה הדיפלומטית שאיפשרה לפלגים האנטיוכי והאלכסנדרוני להתקיים זה לצד זה, לפחות על הנייר.
ההשלכות הפוליטיות היו מיידיות וממושכות. הפטריארך דיוסקורוס מאלכסנדריה, שעמד בראש ועידת אפסוס השנייה האלימה (449), הודח בכלקדון; כנסייתו המצרית סירבה לקבל את הפסיקה. תוך עשרות שנים נפרדו הכנסיות הקופטית, הסורית האורתודוקסית (יעקובית), הארמנית האפוסטולית, ובהמשך גם האתיופית וההודית המלנקרית מקהילת כלקדון. הן מכונות ״האורתודוקסיות המזרחיות״ או ״הלא־כלקדוניות״. ניסיונות אימפריאליים לאיחוד — ה״הנוטיקון״ של זנון (482), פולמוס שלושת הפרקים תחת יוסטיניאנוס, פשרת המונותלטיזם של המאה השביעית — כולם נכשלו.
משבר כלקדון השפיע עמוקות על יהדות העת העתיקה המאוחרת. אנרגיה אימפריאלית ומשאבים נשפכו אל מחלוקות כריסטולוגיות; חקיקה נגד יהודים הוחרפה תחת תאודוסיוס השני (Codex Theodosianus 16.8) ויוסטיניאנוס (נובלה 146, 553 לספירה, המגבילה את השימוש במשנה בבתי כנסת). פירוק האחדות הנוצרית החליש את השליטה הביזנטית במצרים, בסוריה ובארץ ישראל, וסייע לסלול את הדרך לכיבוש הפרסי של 614 ולכיבוש הערבי של 638 — אירועים שהוציאו את הקהילות היהודיות הגדולות של הלבנט מן השלטון הנוצרי.
כלקדון נועדה לחתום את אחדות הכנסייה; במקום זאת חרתה באבן את הפילוגים שהמאה הבאה לא יכלה לאחות.אלואיס גרילמייר (בעיבוד), המשיח במסורת הנוצרית, כרך ב'