עלילת דמשק
עלילת דם בסוריה העות׳מאנית הביאה את משה מונטיפיורי ואדולף כרמיה לראשונה לקמפיין הסניגוריה הבינלאומי היהודי הראשון.
הסיפור המקראי
בעיר דמשק, תחת מינרטים ופעמוני הרבעים העתיקים, חי בשנת ה׳ת״ר נזיר קפוצ׳יני בשם תומאסו, ויעלם הוא ומשרתו המוסלמי איברהים עמארה, ותעל זעקה: היהודים הרגום למען דמם, לאפות את מצותיהם בפסח. עלילת הדם, אותה השמצה עתיקה שנולדה באנגליה של ימי הביניים ונישאה כמחלה ממדינה למדינה, הגיעה כעת לארצות הלבנט, אשר לא נשמעה בהן עד אז — וקונסול צרפת, רטי-מאנטון, העניק לה את כבודה של מדינה.
תפסו את הספר שלמה נגרין ועינוהו על מתקן עינויים עד שמסר את שמות זקני הקהילה כרוצחים. תפסו שבעה רבנים וסוחרים בולטים — הרב יעקב אנטבי, האחים פרחי, האחים הררי — ועינו אותם גם הם, היכו את כפות רגליהם, מנעו מהם שינה, יצקו עליהם מים קרים בלילות חורף דמשק. שישים ושלושה ילדים יהודים נלקחו מאמותיהם כבני ערובה. שניים מן האסירים מתו תחת העינוי; אחד התאסלם כדי לברוח. קהילת דמשק עמדה על סף השמדה, והעולם שתק.
ואז עלה מן המערב איש בהדר מלכים, סר משה מונטיפיורי מלונדון, ואשתו יהודית לצדו, ומפריס יצא אדולף כרמיה, עורך הדין היהודי של הרפובליקה, ושלמה מונק חוקר המזרח, והפליגו לאלכסנדריה ולקונסטנטינופול. כרעו לפני מוחמד עלי פחת מצרים אשר החזיק בדמשק, וביקשו על אחיהם. כתבו לטיימס של לונדון. עתרו ללורד פלמרסטון. החל העולם המתורבת להאזין.
ובחודש השמיני בשנה ההיא ציווה מוחמד עלי לשחרר את האסירים. הסולטן עבדול-מג׳יד בקונסטנטינופול הוציא פירמאן שהכריז כי עלילת הדם השמצה היא, אסורה מעתה בכל ממשלתו. קמפיין הסניגוריה הבינלאומי היהודי הראשון ניצח, אך הפצע לא נסגר. העיתונות הקתולית בצרפת המשיכה להגן על האב תומאסו כקדוש מעונה; הוקמה לזכרו מצבה במנזר הקפוצ׳ינים בדמשק, עם הכתובת 'נהרג בידי היהודים'. העלילה הוכתה לאחור מעל הכס אך לא נמחקה מלב אירופה.
התעודה אנו עוד חיים בימי האפלה ההם של הפנאטיות, כאשר היהודי הואשם במות כל נוצרי שנמצא מת בתעלה?אדולף כרמיה, נאום בקונסיסטוריה המרכזית, 1840
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
פרשת דמשק של פברואר–ספטמבר 1840 היא נושא מחקרו המונומנטלי של יונתן פרנקל פרשת דמשק: 'רצח טקסי', פוליטיקה והיהודים ב-1840 (קיימברידג׳ 1997), המשלב את הממדים הדיפלומטיים, הקהילתיים והאינטלקטואליים מתוך מקורות צרפתיים, עות׳מאניים, בריטיים ועבריים. היעלמו ב-5 בפברואר 1840 של הנזיר הקפוצ׳יני תומאסו מקלנגיאנוס, נתין סרדיני, ומשרתו איברהים עמארה הצמיחה חקירה בניהול הקונסול הצרפתי בנואה רטי-מאנטון, בתמיכת המושל המצרי שריף פאשא.
חקירת רטי-מאנטון נקטה במקל ובצורות אחרות של עינוי שיפוטי כלפי בני הקהילה היהודית כדי להוציא הודאות התואמות לעלילת הדם המימי-ביניימית — האשמה שמקורה באנגליה במאה השתים-עשרה, שהיהודים רוצחים ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם במצות הפסח. הספר שלמה הלק (נגרין במקורות אחדים) הודה תחת לחץ; פנקס דמשק (פנקס הקהילה) ומכתבי בני הזמן השמורים בארכיון מונטיפיורי בספריית הרטלי בסאות׳המפטון מתעדים את שמות שבעת הנאשמים העיקריים, את מותם בכלא של דוד הררי ויוסף לניאדו, ואת ההמרה הכפויה של משה אבולעפיה.
ההתערבות הבינלאומית התגבשה סביב שלוש דמויות. סר משה מונטיפיורי (1784–1885), נשיא ועד הצירים של יהודי בריטניה, ארגן עתירות ללורד פלמרסטון והוביל משלחת למצרים ולקונסטנטינופול. אדולף כרמיה (1796–1880), סגן נשיא הקונסיסטוריה המרכזית בפריס, גייס את דעת הקהל הליברלית הצרפתית למרות עוינות ממשלת מלוכת יולי. שלמה מונק (1803–1867), חוקר עברית בספרייה המלכותית, שימש כמתורגמן וערך ראיונות עם האסירים המשוחררים. המשלחת הגיעה לאלכסנדריה ב-4 באוגוסט 1840.
צו השחרור של מוחמד עלי נחתם ב-28 באוגוסט 1840. הפירמאן של הסולטן עבדול-מג׳יד מ-6 בנובמבר 1840, שניתן בקונסטנטינופול לאחר השמיעה של מונטיפיורי ומצוטט במלואו אצל פרנקל, הכריז כי 'ההאשמות הללו נגד [היהודים] ודתם אינן אלא השמצה גרידא' ואסר על כל הפקידים העות׳מאניים להעמיד יהודים לדין על בסיס עלילות דם. הפרשה סימנה תפנית: היא הוכיחה שפעולה יהודית בינלאומית מאורגנת יכולה להטות את הדיפלומטיה של מעצמות גדולות, והיא האיצה את ההתודעות הפוליטית שתפיק בסופו של דבר את כל ישראל חברים (1860) ובצורה שונה את הציונות המודרנית.
דמשק היתה הרגע שבו גילו יהודי מערב אירופה שהם יכולים לדבר כעם אחד על במת העולם — והרגע שבו גילתה הנצרות האירופית שהם יכולים.יונתן פרנקל, פרשת דמשק (1997)