פרשת דרייפוס
קצין יהודי-צרפתי הורשע על לא עוול בכפו בבגידה; ספרו של זולא 'אני מאשים' פילג את צרפת — ושכנע את הרצל שהיהודים זקוקים למדינה.
הסיפור המקראי
בפריס, בסתיו שנת ה׳תרנ״ה, נעצר במשרדו קצין מטה כללי צרפתי והואשם במכירת סודות מדינתו לקיסרות גרמניה. שמו אלפרד דרייפוס. אלזסי היה. יהודי היה. כתב היד על הבורדרו, הפתק שנמצא בסל המוצא של נציח הצבא הגרמני, נאמר שהוא שלו. הכחיש. לא בגד בצרפת. צרפת היא ארצו. בית הדין הצבאי, יושב בדלתיים סגורות, הרשיע אותו.
הוליכוהו אל מגרש המסדרים של בית הספר הצבאי בבוקר ינואר אחד בשנת ה׳תרנ״ו, לפני קהל גדול, ותלשו את הזהב מכתפיותיו, ושברו את חרבו על ברך הסמל, וקרא הקהל 'מוות ליהודי' בעוברו פשוט מבגדים ושותק. הוא קרא בחזרה: חף אני מפשע. אני נשבע, חף אני. תחי צרפת. יחי הצבא. שלחוהו על אניית המשפט לאי השדים מול חופי גוויאנה הצרפתית, וכבלוהו שם בבקתת אבן תחת שמש המשווה, ושם כתב מכתבים לאשתו לוסי שצנזורה הסירה מהם הכל.
אך היה קצין בפריס, הקולונל פיקאר, ראש המודיעין הצבאי החדש, וגילה שכתב היד שייך לא לדרייפוס אלא לאחר, הרב-סרן אסטרהזי, איש חובות ופזרנות. הביא את האמת לממוניו, השתיקוהו, העבירוהו לתוניס, וכמעט קברו את העניין במדבר. אך אחיו של דרייפוס, מתיו, לא חדל. הסופר אמיל זולא לא חדל. ביום השלושה-עשר בינואר בשנת ה׳תרנ״ח פרסם זולא ב'לורור' את מכתבו הפתוח לנשיא הרפובליקה, בעמוד הראשון באותיות ענק: 'אני מאשים'.
ופוצלה צרפת לשני חצאים. הדרייפוסארדים תבעו צדק. האנטי-דרייפוסארדים תבעו שיוגן הצבא בכל מחיר. משפחה רבה עם משפחה ליד שולחן הסעודה, עד שצייר זאת קאראן ד׳אש בקריקטורה שלו. היו משפט אחרי משפט; דרייפוס זוכה סופית והוחזר לתפקידו ב-1906; שירת את צרפת במלחמת העולם הראשונה, ובנו נפל בוורדן. וישב בתא העיתונאים של עיתון וינה 'ניאואה פרייאה פרסה' כתב צעיר בשם תיאודור הרצל, וצפה בהמונים צועקים 'מוות ליהודים' במדינת החירות, והבין באותו רגע שאמנציפציה לבדה לא תציל את עמו, ושנה לאחר מכן כתב את 'מדינת היהודים'.
אני מאשים — את בית הדין הצבאי הראשון בכך שהפר כל זכויות אדם בהרשיעו נאשם על סמך מסמך שהוסתר מן ההגנה.אמיל זולא, אני מאשים, לורור, 13 בינואר 1898
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
פרשת דרייפוס (1894–1906) היא השערוריה הפוליטית המתועדת ביותר של הרפובליקה הצרפתית השלישית. התיאורים האקדמיים הסטנדרטיים הם 'הפרשה' של ז׳אן-דני ברדן (ז׳ולייאר 1983; אנגלית 1986), 'פרשת דרייפוס בחברה ובפוליטיקה הצרפתית' של אריק קם (לונגמן 1996), ו'דרייפוס: פוליטיקה, רגש ושערוריית המאה' של רות האריס (מטרופוליטן 2010). הקפטן אלפרד דרייפוס (1859–1935), יהודי אלזסי ממולהאוז הבורגנית הצמוד למטה הכללי הצרפתי, נעצר ב-15 באוקטובר 1894 בחשד שכתב את הבורדרו, מסמך המציע את סודות הארטילריה הצרפתית לנציח הצבא הגרמני מקסימיליאן פון שוורצקופן.
בית הדין הצבאי מ-19–22 בדצמבר 1894 הרשיע את דרייפוס על בסיס תיק סודי שההגנה לא הורשתה לעיין בו, בניגוד להליך הוגן. עדותו של הגרפולוג אלפונס ברטיון שייחסה את כתב היד לדרייפוס הוכחה אחר כך כפסבדו-מדעית. ההכפשה הפומבית התקיימה ב-5 בינואר 1895 בחצר בית הספר הצבאי, ולאחריה הועבר דרייפוס לאי השדים בגוויאנה הצרפתית, שם הוחזק בבידוד תחת תנאים אכזריים למעלה מארבע שנים.
הפרשה החלה להיפרע ב-1896 כאשר הקולונל מארי-ז׳ורז׳ פיקאר, שזה עתה מונה לראש 'המדור הסטטיסטי', גילה שכתב היד של הבורדרו תואם את כתב ידו של הרב-סרן פרדינן וולסן אסטרהזי. ממוניו של פיקאר, הגנרלים בואסדפר וגונס, חיפו על הממצא והעבירו אותו לתוניס. מסע הזיוף של סגן-אלוף הוברט-ז׳וזף אנרי — לרבות 'הזיוף של אנרי', שזויף כדי להפליל את דרייפוס עוד יותר — קרס כשנעצר אנרי באוגוסט 1898 והתאבד בתאו במון-ולריאן. אסטרהזי נמלט לאנגליה בספטמבר 1898.
המשפטים האזרחיים החוזרים ברן (1899, ששב והרשיע את דרייפוס באבסורדיות 'בנסיבות מקלות'), חנינת הנשיא ב-19 בספטמבר 1899, וזיכויו הסופי בידי בית המשפט לערעורים ב-12 ביולי 1906, התרחשו על רקע גיוס פוליטי המוני. תיאודור הרצל, שסיקר את ההכפשה של דרייפוס ככתב פריס של 'ניאואה פרייאה פרסה', הסיק מהחוויה את ההכרה שאי אפשר לרפא אנטישמיות בתוך מסגרות לאומיות אירופיות; ספרו 'מדינת היהודים' הופיע בווינה בפברואר 1896. ספרו של מייקל ברנס 'דרייפוס: פרשה משפחתית' (הרפר 1991) עוקב אחר ההשפעה על משפחת דרייפוס בשלושה דורות. הפרשה הניבה גם את היערכותה ארוכת הטווח של הפוליטיקה הצרפתית: גיבשה את הרפובליקנים הרדיקלים, שברה את כוחה הפוליטי של הימין הקתולי המלוכני, ותרמה ישירות לחוק הפרדת דת ומדינה ב-1905.
דרייפוס היה הרגע שבו האנטישמיות הפוליטית המודרנית גילתה עצמה לא כשארית של הנצרות מימי הביניים אלא כתכונה מבנית של פוליטיקה דמוקרטית המונית.חנה ארנדט, יסודות הטוטליטריות (1951), פרק ד