משפט אייכמן
אנשי מוסד חטפו את אדריכל ״הפתרון הסופי״ מארגנטינה; משפטו בירושלים העניק לניצולי השואה במה עולמית.
הסיפור המקראי
אדולף אייכמן, אובר-שטורמבנפיהרר באס.אס. שעמד בראש מחלקה IV-B-4 של המשרד הראשי לביטחון הרייך וניהל את הלוגיסטיקה של הגירושים לאושוויץ, טרבלינקה, סוביבור ובלז׳ץ, נמלט ממעצר אמריקני ב-1946 וצץ בארגנטינה ב-1950 בשם ריקרדו קלמנט. הוא עבד במפעל מרצדס-בנץ בפרבר של בואנוס איירס וגר בבית קטן בלתי-צבוע ברחוב גריבלדי בסן פרננדו. עשר שנים חי האיש שחתימתו הופיעה על פקודות הגירוש של מאות אלפי יהודים כפועל מפעל שקט.
בערב 11 במאי 1960 לכד אותו צוות של שמונה אנשי מוסד בפיקודו של רפי איתן בעת שירד מאוטובוס מספר 203 בדרכו הביתה מן העבודה. הוא הוחזק בבית בטוח בסן פרננדו תשעה ימים, סומם, הולבש במדי צוות אוויר של אל על, והוטס מארגנטינה במטוס בריטניה שכור. ב-23 במאי קם ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנסת והודיע, במשפט אחד, שאדולף אייכמן נמצא בישראל ויעמוד למשפט על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש״י-1950.
המשפט נפתח ב-11 באפריל 1961 במרכז התרבות בית העם בירושלים, שהותאם לעניין עם תא זכוכית לנאשם, תרגום סימולטני בארבע שפות, ו-750 מקומות ישיבה. אב בית הדין היה משה לנדוי, משפטן יליד ברלין שהקפיד לנהל את ההליך בהקפדה דיונית מוחלטת — במידה שהטרידה חלק מן התובעים והעדים-הניצולים, אך שלהשקפתו הייתה מקור הלגיטימיות היחיד של המשפט. התובע הראשי, היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, פתח במילים שמאז נחקקו בזיכרון הישראלי: בעמדו לפני בית הדין, אינו עומד לבדו — שישה מיליון מקטרגים עומדים עמו, אלא שאינם יכולים להצביע באצבעם, שכן אפרם פוזר על גבעות אושוויץ ובנהרות פולין.
במשך ארבעה עשר שבועות העידו 112 עדים, רובם ניצולים. לראשונה תוארה השואה, בפירוט ובפרוטוקול, בקולותיהם של הניצולים עצמם, עם תרגום סימולטני שהשתדר ברחבי העולם. ק. צטניק (יחיאל די-נור) התמוטט על דוכן העדים. אבא קובנר, משורר הפרטיזנים מווילנה, דיבר שעות על ההתנגדות. אייכמן הורשע ב-15 בדצמבר 1961, נידון למוות, ונתלה זמן קצר אחרי חצות ב-1 ביוני 1962 בכלא רמלה. אפרו פוזר בים מחוץ למימי הטריטוריה הישראלית — עונש המוות היחיד שהוטל אי-פעם על ידי מדינת ישראל.
כשאני עומד לפניכם, שופטי ישראל, אינני עומד לבדי. עמי כאן עומדים שישה מיליון מקטרגים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם ולהושיט אצבע מאשימה.גדעון האוזנר, נאום פתיחה, 17 באפריל 1961
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
משפט אייכמן תופס מקום ייחודי בהיסטוריה המשפטית של המאה העשרים. בית המשפט הישראלי קבע את סמכותו על שלושה יסודות: סמכות אוניברסלית על פשעים נגד האנושות (דוקטרינה שעדיין הייתה מתהווה ב-1961), העיקרון המגן (פשעים נגד העם היהודי), ועיקרון האישיות הפסיבית — אף שמדינת ישראל לא הייתה קיימת בעת ביצוע העבירות, נימק בית המשפט שישראל היא הפורום הלגיטימי לפשעים שבוצעו נגד הלאום היהודי ככזה. הטיעון נדון מאז ועד היום בספרות המשפטית; ראו בייחוד גארי באס, עצור את יד הנקמה (2000), ולורנס דאגלס, זיכרון המשפט (2001).
ההשפעה ההיסטוריוגרפית הייתה ניכרת. חנה ארנדט סיקרה את המשפט עבור הניו יורקר; ספרה שיצא בעקבות זאת, אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנליות של הרוע (1963), הציג ביטוי שהתנתק מאז מן המקרה ונכנס לאוצר המילים הפילוסופי הכללי. דיוקנו של אייכמן בעיני ארנדט כפקיד חסר-מחשבה — לא דמוני ולא חכם במיוחד, אדם שהרשע שלו טמון בסירובו לחשוב — נחקר בפירוט ונדחה במידה רבה בידי בטינה שטאנגנת בספרה אייכמן לפני ירושלים (גרמנית 2011, אנגלית 2014), המבוסס על קלטות ססן — הקלטות של שיחות אייכמן עם העיתונאי ההולנדי לשעבר באס.אס. וילם ססן בבואנוס איירס ב-1957 — המראות אייכמן כאנטישמי משוכנע ומפותח אידיאולוגית.
המשפט סימן גם תמורה בזיכרון הישראלי של השואה. ההיסטוריונית עידית זרטל (השואה והלאומיות הישראלית, 2005) והסוציולוגית חנה יבלונקה (מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, 2001) תיעדו כיצד עדויותיהם הפומביות של הניצולים — שהשתדרו ב״קול ישראל״ וצולמו בידי יחידת הסרטים של לשכה 06 ושוגרו לרשתות בחו״ל — שברו את השתיקה שאפפה את חוויית הניצולים בישראל של שנות החמישים.
בזירה הבינלאומית, המשפט קבע תקדימים דיוניים וראייתיים שהוזמנו לאחר מכן בבית הדין הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (1993) ובבית הדין הבינלאומי לרואנדה (1994) — בייחוד בכל הנוגע לשימוש בעדויות ניצולים, לתקן התרגום הסימולטני, לשידור הליכים, וליחס לעצורים בנאשמים. ספרה של דבורה ליפשטדט, משפט אייכמן (2011), שיצא במסגרת סדרת חיים יהודיים של הוצאת ייל, מספק את הסינתזה הנגישה ביותר של המחקר המשפטי וההיסטוריוגרפי בעת הזו.
הצרה עם אייכמן הייתה בדיוק שרבים כל כך היו כמוהו, ושהרבים האלה לא היו מעוותים ולא סדיסטים, שהם היו, ועודם, נורמלים בצורה מבעיתה.חנה ארנדט, אייכמן בירושלים (1963)