אנייה ״יציאת אירופה תש״ז״
אנייה ובה 4,515 ניצולי שואה הופנתה בכוח חזרה לגרמניה בידי הצי הבריטי; דעת הקהל העולמית פנתה לכיוון החלוקה.
הסיפור המקראי
בקיץ 1947, שנתיים לאחר שנפתחו שערי אושוויץ והעולם החל לספור את מתיו, חמקה אנייה אמריקנית-לשעבר בשם פרזידנט וורפילד מנמל סֶט בדרום צרפת. על סיפונה היו 4,515 ניצולי שואה — גברים, נשים ו-655 ילדים — שעברו ממחנות עקורים בגרמניה, באיטליה ובקפריסין, וכעת ביקשו, אחרי הכל, רק לדרוך על אדמת ארץ ישראל.
באמצע ההפלגה הוסב שמה של האנייה. השם החדש נצבע באותיות לבנות לרוחב החרטום: יציאת אירופה תש״ז. הבחירה לא הייתה מקרית. המוסד לעלייה ב׳ של ההגנה הבין שהאנייה תיתפס על ידי הצי המלכותי הרבה לפני שתגיע לחיפה, ושהמטען האמיתי שלה אינו נוסעיה אלא שמה. ספר שמות, על זיכרונו של עבדות וגאולה, ייקרא כעת על רקע חדש של גדרות תיל ואפר.
ב-18 ביולי 1947, שמונה עשרה מיל מחוץ למימי החופים של פלשתינה, רמסו משחתות בריטיות את האנייה ופשטו עליה. שלושה יהודים — ביניהם המתנדב האמריקני ויליאם ברנשטיין — נהרגו בהתנגדות. הניצולים הועברו לשלוש ספינות גירוש בריטיות, ובמעשה מדיני שכמעט אין לו מקבילה באירופה של המאה העשרים, הוחזרו לא לקפריסין כי אם לגרמניה עצמה, למחנות בקרבת ליבק באזור הכיבוש הבריטי. הארץ שבנתה את משרפות הכבשנים קיבלה את ניצוליה בכידונים.
הסיפור לא הסתיים ברציף בהמבורג. עיתונאים סיקרו כל שלב. ועדת אונסקו״פ ישבה בירושלים בעת שהאנייה הגיעה; כמה מחבריה צפו בהורדת הנוסעים בנמל חיפה. נציג יוגוסלביה, ולדימיר סימיץ׳, יאמר מאוחר יותר במפורש שמה שראה שם הוא שהכריע את הצבעתו. מדיניות בריטית שנועדה להרתיע מפני העלייה הבלתי-לגלית הפכה, בתוך שלושה שבועות, לתעמולה הציונית האפקטיבית ביותר של תקופת אחרי המלחמה.
אלה הם שׂרידי היטלר. אם תחזירו אותם, תיאלצו להחזיק אותם בכלובים.רות גרובר, מברק מחיפה, יולי 1947
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
פרשת יציאת אירופה תש״ז מובנת בצורה הטובה ביותר כפרק אחד בתוך העלייה ב׳ — ההגירה היהודית החשאית לארץ ישראל המנדטורית שהתנהלה בין 1934 ל-1948 בניגוד למכסות הספר הלבן הבריטי. מחקרה הארכיוני של אביבה חלמיש פרשת אלטלנה (עברית 1990; תרגום אנגלי 1998) מתעד 142 הפלגות עלייה ב׳ שנשאו כ-110,000 נוסעים; פרשת יציאת אירופה הייתה חריגה בעיקר בהיקפה, בסיקור התקשורתי שלה, וברגע הפוליטי שבו הפליגה.
מסגרת המדיניות הבריטית נקבעה בספר הלבן ממאי 1939, שהגביל את העלייה היהודית לפלשתינה ל-75,000 על פני חמש שנים והתנה כל עלייה נוספת בהסכמה ערבית. שר החוץ ארנסט בווין, אדריכל מדיניות הפלשתינה הבריטית של אחר המלחמה, ראה ברפיון התקרה דבר בלתי-אפשרי פוליטית. ההחלטה להפנות את נוסעי יציאת אירופה דווקא לאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה — ולא למחנות המעצר הקיימים בקפריסין — התקבלה אישית על ידי בווין, נגד עצת משרד המושבות, ומתועדת בניירות הקבינט CP(47)200 ובפרוטוקול ישיבת הקבינט מ-24 ביולי 1947.
ההשפעה הדיפלומטית הייתה מדידה. דו״ח הרוב של ועדת אונסקו״פ, שנחתם ב-31 באוגוסט 1947, המליץ על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית; מנסחיו, ובהם הצ׳כי קארל ליסיצקי והשוודי אמיל סנדסטרום, התייחסו במפורש בהתכתבות פרטית למה שראו בחיפה. ההיסטוריון יוסף הלר (לידתה של ישראל 1939–1949, 1995) טוען שפרשת יציאת אירופה הסיטה לפחות שלושה קולות באונסקו״פ לטובת החלוקה.
צילומים של הפרשה צולמו בידי העיתונאית האמריקנית רות גרובר, שהייתה על סיפון ספינת הגירוש רנימיד פארק, והופצו ברחבי העולם דרך סוכנות הראלד טריביון. הרומן של ליאון יוריס אקסודוס (1958) וסרטו של אוטו פרמינגר באותו שם (1960) דחסו ודרמטיזו את הסיפור הרבה מעבר לזיהוי, אך התיעוד התשתיתי — תצלומי גרובר, יומן הספינה השמור כיום בארכיון ההגנה בתל אביב, וסדרת FO 371 בארכיון הלאומי הבריטי — נשמר בשלמות יוצאת דופן.
פרשת יציאת אירופה לא שינתה את המדיניות הבריטית. היא שינתה את הקהל שצפה במדיניות הבריטית.אביבה חלמיש, פרשת יציאת אירופה תש״ז (1998)