הגר וישמעאל
שרה נותנת את הגר המצרית לאברהם; ישמעאל נולד; אם ובן מגורשים אל המדבר; מלאך מתגלה לה ליד באר; ממנה יוצאים שנים-עשר נשיאי ערב.
הסיפור המקראי
שרי הייתה עקרה, והשנים האריכו. אחרי עשור בארץ כנען עשתה את אשר התירו מנהגי תקופתה: נתנה לאברם את שפחתה המצרית הגר, למען יקים זרע ממנה. הגר הרתה, ומיד הורעל הבית — השפחה התרוממה, הגברת התביישה, והאב שבוי בין שתיהן. שרי עִנְּתָה את הגר, והגר ברחה אל המדבר אל באר על דרך שור.
שם מצא אותה מלאך יהוה — הראשון מלאכי האל הפונים לאישה בשמה במקרא, והראשון הפונה לשפחה זרה. הוא אמר לה לשוב ולהיכנע, ונתן לה הבטחה המהדהדת זו שניתנה לאברם: 'הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב.' היא קראה לבאר בְּאֵר לַחַי רֹאִי, באר החי הרואני, וקראה לאל שראה אותה אֵל רֳאִי.
כעבור שנים, אחרי שנולד יצחק וגומל, ראתה שרה את ישמעאל מצחק, ודרשה לגרש את השפחה ובנה. בבוקר השכים אברהם, לקח לחם וחמת מים, ושילחם. תוך זמן קצר אזלו המים. הגר השליכה את הילד תחת אחד השיחים והלכה הצידה, לבל תראה במות הילד. אז שמע אלוהים את קול הנער, ומלאך קרא מן השמים, וייפקחו עיניה ותרא באר מים.
ישמעאל גדל במדבר פארן. נהיה רובה קשת; אמו לקחה לו אישה מארץ מצרים. ממנו ייצאו שנים-עשר נשיאים — נְבָיוֹת, קֵדָר, אַדְבְּאֵל, מִבְשָׂם ושאר — אבות שבטי המדבר שאוהליהם יפזרו את הסיני וחיג׳אז. הקוראן מספר את הסיפור אחרת: אברהים מביא את הג׳אר ואסמאעיל לעמק שומם ועוזב אותם בפקודת אללה; ריצתה הקדחתנית של הג׳אר בין סָפא למַרוָה בחיפוש אחר מים נעשית טקס הסַעי לכל עולה רגל מוסלמי, והבאר הנפתחת תחת עקב הנער היא זמזם, באר מכה הקדושה.
אַתָּה אֵל רֳאִי... הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי?בראשית ט״ז, י״ג
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
הארכיטקטורה המשפטית של מתנת הגר על ידי שרה מוארת בידי חוזי נישואין בבליים-עתיקים ואשורים-תיכוניים. סעיף קמ״ו בחוקי חמורבי קובע כי אישה עקרה רשאית לתת לבעלה שפחה הנושאת לו ילדים, אך אם השפחה 'השווה את עצמה לגברתה' רשאית האישה להוריד אותה בחזרה — אך לא למוכרה, מאחר וילדה בנים. לוחות נוזי מיורגן טפה החורית (מאה ט״ו לפנה״ס) משמרים חוזי נישואין שבהם נדרשת הכלה במפורש לספק שפחה אם לא תהרה. פרק הגר פועל בתוך עולם משפטי מתועד זה.
הגיאוגרפיה של בריחת הגר סבירה. בְּאֵר לַחַי רֹאִי מזוהה בסבירות עם באר בנגב המערבי או בצפון סיני בדרך העתיקה אל שור, קו מבצרי הגבול המצרי. חורבת בִּיר אל-מוּעֵילֶה ועין אל-קוּדֵירָאת הוצעו; אף אחת לא אושרה בכתובת. מדבר פארן של ישמעאל מקביל לסיני המרכזי, שבו כתובות מצריות לכריית טורקיז בסְרַבִּיט אל-חַ׳אדִם מעידות על אוכלוסייה דוברת שמית של פועלי מכרות ורועי מקנה החל מתקופת הברונזה התיכונה.
השבטים הישמעאלים שנמנים בבראשית כ״ה — נְבָיוֹת, קֵדָר, תֵּימָא ושאר — מתועדים באופן עצמאי בכתובות מלכותיות אשוריות. תגלת-פלאסר ג׳, סרגון ב׳ וסנחריב כולם מתעדים מסעות ומס מ'קֵדָר' ו'תֵּימָא' (תַיְמא בערב הצפון-מערבית, שבה יבלה לימים נְבוֹנֵיד עשר שנות גלות עצמית). הנבטים, שבנו את פטרה, נחשבו על ידי הירונימוס ואחרים כצאצאי נְבָיוֹת — אם כי הזיהוי הלשוני שנוי במחלוקת בידי שמים מודרניים.
מסורת הג׳אר האסלאמית, המתועדת באוספי החדית׳ הקנוניים (אל-בוח׳ארי, צחיח, כתאב אל-אנביא׳), ממקמת את הסיפור בחיג׳אז: הג׳אר ואסמאעיל במכה, באר זמזם תחת עקב אסמאעיל, בניית הכעבה בידי אברהים ואסמאעיל יחדיו. ארכיאולוגית, מכה עצמה לא נחפרה לתקופות מוקדמות, אך תַיְמא ודַדאן ברישומים הכתובים של ערב הצפון-מערבית מציגות תרבות שמית בכתב ארמי תוססת מאמצע האלף הראשון לפנה״ס — הסביבה התרבותית שבתוכה התגבשו רשימות ייחוס הישמעאלים בבראשית.
בראשית ט״ז וכ״א מייצגים את ההתעסקות הסיפורית הממושכת היחידה של המקרא העברי באישה לא-ישראלית כמקבלת דיבור אלוהי וכאם בזכות עצמה.פיליס טריבל, טקסטים של אימה (1984)