הלל ושמאי
שתי אסכולות פרושיות מעצבות את ההלכה לדורות: הלל המקל ושמאי המחמיר — מחלוקותיהם נשמרות במשנה.
הסיפור המקראי
בימי הורדוס המלך, כאשר עוד עמד בית המקדש השני והכוהנים עלו בערב להקריב את כבש התמיד, עלה מבבל איש עני ושמו הלל, מזרע דוד מצד בנותיו. היה חוטב עצים; ואת חצי שכרו היומי היה נותן לשומר הפתח של בית המדרש, שיניחנו להיכנס ולשמוע את דברי החכמים שמעיה ואבטליון. ופעם אחת בערב שבת בחורף, לא הרוויח כלום; ולא הניחו השומר להיכנס; ועלה על הגג ושכב על הסכך לשמוע מלמעלה. וכיסהו השלג, ושלוש אמות עליו, ובשחר מצאוהו החכמים, והכניסוהו וחיממוהו, ואמרו: ראוי הוא זה שיחללו עליו את השבת.
וקם הלל, ועלה לנשיא, ראש הסנהדרין; ולצדו עמד שמאי, זקן מבני בית הכוהנים, איש קפדן וחמור. ושניהם נחלקו בכל ענייני הלכה, מהסמיכה על קרבן יום טוב, ועד אכילת הביצה שנולדה ביום טוב, ועד נוסח ברכת החתונה — ומתוך מחלוקותיהם, ומתוך מחלוקות תלמידיהם, נעשה גוף ההלכה היהודית.
ופעם אחת בא נכרי אל שמאי, ואמר: אתגייר, על מנת שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. נטל שמאי את אמת הבניין שבידו, ודחפו ושילחו. בא אותו נכרי אל הלל; אמר לו הלל: דעלך סני, לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה. ואידך פירושא הוא; זיל גמור.
ושני בתי המדרש שבאו אחרי הלל ואחרי שמאי נחלקו שלוש שנים ומחצה, אלו אומרים: הלכה כמותנו; ואלו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול, ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים, והלכה כבית הלל. ומפני מה? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד. זוֹ הִיא כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּרוּשָׁא הוּא — זִיל גְּמוֹר.תלמוד בבלי, שבת ל״א ע״א
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
הלל ושמאי היו שני מנהיגים של התנועה הפרושית בסוף המאה הראשונה לפנה״ס ובתחילת המאה הראשונה לסה״נ — האחרונים מבין חמשת הזוגות של התנאים, המנויים במשנת אבות א׳, 1–18, המהווים את שלשלת המסורת הרבנית ממשה דרך אנשי כנסת הגדולה ועד עליית התנאים. הלל ״הבבלי״ (הלל הזקן) מתוארך לפי המסורת לכ-110 לפנה״ס – 10 לסה״נ; שמאי הוא בן זמנו לערך. אסכולותיהם, בית הלל ובית שמאי, שלטו על הוויכוח ההלכתי מכ-30 לפנה״ס ועד מרד בר כוכבא.
ההיסטוריוּת של הלל ושמאי מתקבלת ככלל בידי המחקר המודרני, אם כי האנקדוטות הביוגרפיות — נפילת השלג על גג בית המדרש, הנכרי שהתגייר על רגל אחת, אמת הבניין של שמאי — הן יצירה ספרותית תנאית ואמוראית, לא תיעוד בן זמן. עבודת שלושת הכרכים של ג׳ייקוב נוסנר ׳מסורות רבניות על הפרושים לפני 70׳ (1971) הפרידה באופן שיטתי את הגרעין ההיסטורי מן ההצטברות האגדית. מסורת הלל המהימנה הביותר היא המחלוקת בין הלל לשמאי על הסמיכה (סמיכת ידיים על קרבן יום טוב) שנשמרה במ׳ חגיגה ב׳:ב׳.
כשלוש מאות המחלוקות ההלכתיות של בית הלל ובית שמאי מהוות את היסוד הארכיטקטוני של המשנה. הן מכסות כל תחום: דיני חקלאות (כלאיים, תרומות), סדר הקרבנות, נישואין וגירושין, שמירת מועדים, טהרה, ודיני ממונות. הדפוס הדומיננטי — שמאי מחמיר, הלל מקל — אמיתי אך לא אוניברסלי: בכשישים מחלוקות הקטולגות בעדויות ד׳–ה׳, בית שמאי הוא הצד המקל יותר.
בית שמאי שלט על קביעת ההלכה בדור שלפני חורבן הבית השני בשנת 70 לסה״נ — עובדה המשתקפת ב״שמונה עשר דבר״ שנגזרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון בערב המרד הגדול (מ׳ שבת א׳:ד׳), כולם בכיוון בית שמאי. אחרי 70 לסה״נ אקדמיית יבנה תחת רבן גמליאל הב׳ עברה באופן מכריע לכיוון בית הלל; מסורת הבת קול מגבישה תפנית זו לאישור אלוהי של מה שהיה למעשה התאמה היסטורית ופוליטית.
מה שאנו קוראים ׳משנה׳ הוא, בליבתו ההלכתית, קודיפיקציה של ניצחון בית הלל על בית שמאי — ניצחון שלם כל כך שהיה צריך להסבירו רטרואקטיבית כבת קול מן השמים.ג׳ייקוב נוסנר, מסורות רבניות על הפרושים לפני 70 (1971), בפרפרזה