התלמוד הירושלמי
בן הדוד הקצר והמצוטט פחות של התלמוד הבבלי, נערך בטבריה בעוד רומא הנוצרית מתקרבת.
הסיפור המקראי
בחופי ים כנרת, בעיר טבריה שבנה הורדוס אנטיפס וירשו ממנו החכמים, למדו חכמי הגליל את המשנה וסירבו להיעלם. העולם הרומי שמעליהם הפך נוצרי; הנשיאות של בית הלל נמשכה מתפקידיה; כפרי הגליל הצטמצמו בעוד מסים לחצו ובתי כנסת נשרפו. ובכל זאת, בישיבות טבריה, ציפורי וקיסריה, נאספים דיוניהם של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, של רבי אבהו ורבי יונה, אל מסכת פירוש גדולה לששת סדרי המשנה.
הם קראו לדבר שעשו ״תלמוד״ — לימוד, מסירה, הלוך ושוב של דורות. לא היה זה ספר במובן שהיה לספרים מאוחר יותר. היה זה זיכרון: מי אמר מה, בפני מי, באיזו שנה, וכיצד הוכרע הדבר לבסוף, או נותר פתוח. שמות החכמים זרמו בו כנהר: רבי חנינא הצבּע, רבי יוסי הנפח, רבי יוחנן שגבותיו היו כה כבדות שהיה צריך להרימן במזלג כסף כדי לראות את תלמידיו. בקולותיהם שבה המשנה לחיות פעם שנייה.
אך האקלים היה קשה. הקיסר קונסטנטיוס אסר על התגיירות בעונש מוות; הקיסרים הנוצריים אחריו אסרו על יהודים לבנות בתי כנסת חדשים, לשאת משרה ציבורית, להחזיק עבדים נוצרים. ב־425 ביטל השלטון הרומי את נשיאות בית הלל — מוסד ההנהגה שקשר את חכמי הגליל זה אל זה מאז ימי רבי יהודה הנשיא. הישיבות הצטמצמו. עבודת העריכה נחפזה. הירושלמי נחתם במצב מעין־לא־גמור, מסכתותיו לא־אחידות, סדרים שלמים נעדרים לחלוטין.
הוא יצא אל העולם בן הדוד הקטן של התלמוד הבבלי הגדול — קצר יותר, מחוספס יותר, פחות מלוטש, ועם מסכתות שלמות חסרות. במשך מאות שנים כמעט לא נלמד. אך קולו הוא קולה של ארץ ישראל עצמה, של החכמים שראו את הנצרות כובשת את האימפריה ולא הסכימו לדמום. פסיקותיו, לעיתים מחמירות יותר מן הבבלי, שרדו במנהגי קהילות גליליות, איטלקיות וצפון־אפריקניות מסוימות. וחוקרי המאה האחרונה, שהקשיבו בו לעדות פחות מתווכת על יהדות ארץ ישראל, למדו שוב להוקירו.
אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי — אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי — אל תאמן. יגעתי ומצאתי — האמן.תלמוד ירושלמי, מגילה א, ו
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
התלמוד הירושלמי (תלמוד ירושלמי, או התלמוד הארץ־ישראלי) הוא הפירוש החז״לי למשנה שהופק בישיבות ארץ ישראל הרומית, נערך בטבריה בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לספירה. בשונה מן התלמוד הבבלי, שהושלם תחת הסובלנות היחסית של המדינה הסאסאנית הפרסית, הירושלמי נחתם תחת לחץ רומי נוצרי — ונושא את חותמה של עריכה לא־מושלמת. מששת סדרי המשנה, הירושלמי מכסה ארבעה (זרעים, מועד, נשים, נזיקין) בתוספת מסכת נידה; הסדרים קודשים וטהרות אינם בידינו.
מחקריו המדוקדקים של פרופ' יעקב זוסמן על מסורת כתבי היד של הירושלמי (שנאספו בכרך מבוא לכתבי יד והשערים המלאים לתלמוד הירושלמי, האקדמיה ללשון העברית 2001 ובכרכים המאוחרים יותר) קבעו מחדש את כתב יד ליידן (1289 לספירה, העתיק יחיאל בן יקותיאל) כעד הטקסטואלי השלם היחיד, והראו שכמעט כל הדפוסים יורדים ממנו. כתב יד הוותיקן Ebr. 133 ושברי הגניזה הקהירית שומרים גרסאות חשובות. מלאכת הביקורת הטקסטואלית של זוסמן שינתה את התחום: רבים מן ההבדלים לכאורה בין הירושלמי לבבלי מתמוססים כאשר נוסחי הירושלמי המעוּותים מתוקנים על פי כתבי היד.
ההקשר ההיסטורי והחברתי של הירושלמי הוארה במחקריהם של לי לוין, מעמד החכמים בארץ ישראל הרומית בעת העתיקה המאוחרת (1989), קתרין הזסר, המבנה החברתי של תנועת חז״ל בארץ ישראל הרומית (1997), וסת שוורץ, אימפריאליזם וחברה יהודית 200 לפנה״ס — 640 לספירה (2001). מחקרים אלה ממקמים את חז״ל הירושלמי בתוך כפר גלילי שלוחץ הולך וגובר עליו במס רומי, בלחץ מיסיונרי נוצרי, ובמוגבלויות החוק של הקודקס התאודוסיאני (Codex Theodosianus 16.8 ו־16.9, נערכו 438 לספירה). פטר שפר, ההיסטוריה של היהודים בעת העתיקה (אנגלית 1995) מסכם את התקופה.
לשון הירושלמי היא ארמית גלילית (מערבית), נבדלת מן הארמית המזרחית של הבבלי; עמדותיו ההלכתיות לעיתים שונות באופן ניכר. במחלוקות הלכתיות של ימי הביניים — במיוחד בכשרות, בתפילה ובשמירת שבת — נתנו הרמב״ם ולאחריו מרן יוסף קארו עדיפות לבבלי, אך הירושלמי נשמר על ידי חכמים איטלקיים, פרובנסליים וצפון־אפריקניים (רב האי גאון, ר' יצחק אלפסי, רבנו חננאל). מהדורתו הביקורתית המודרנית של היינריך גוגנהיימר (Walter de Gruyter, 24 כרכים, 2000-2015) ופרויקט התרגום המתמשך של חברת הספרות המקראית פתחו את הירושלמי שוב ללימוד רחב יותר.
הירושלמי הוא הצוואה הלא־גמורה של יהדות שראתה את ארצה הופכת נוצרית — עד אין שני לתרבות החז״לית החיה של הגליל בעת העתיקה המאוחרת.קתרין הזסר (בעיבוד), המבנה החברתי של תנועת חז״ל