מקובלי צפת
ר׳ יוסף קארו, הרמ״ק, האר״י ור׳ שלמה אלקבץ — מקובלי גליל הררי משכתבים את הקבלה, חוקקים את ההלכה ב״שולחן ערוך״, וחותמים פיוט שבת לכל הדורות.
הסיפור המקראי
באמצע המאה השש-עשרה הפכה עיירה קטנה בגליל העליון — צפת, השוכנת תשע מאות מטר מעל פני הים מול הר מירון וקבר רבי שמעון בר יוחאי — כמעט בלי הודעה מוקדמת, לריכוז היצירתיות היהודי המרוכז ביותר מאז בבל. פליטי גירוש ספרד 1492 ופליטי ההמרות הכפויות בפורטוגל 1497, שנדדו מזרחה על פני הים-התיכון, מצאו בגלילי העליון מקום שלא נגעו בו אסונות המערב. תחת שלטונו הסובלני יחסית של הסולטן סולימאן המפואר, גדלה צפת ממאות משפחות יהודיות בשנת 1500 לכעשרת אלפים יהודים בערך בשנת 1570 — קהילה של אורגים, צבעים, חכמים, מקובלים ומדפיסים.
ארבעה אישים מגדירים את צפת של אותם עשורים. ר׳ יוסף קארו (1488–1575), שנולד בטולדו וגלה כילד, השלים בצפת את ״בית יוסף״ ואת ״שולחן ערוך״ — חיבור ההלכה הסמכותי ביותר שנוצר מאז הרמב״ם — ובלילות רשם את דברי המגיד, קול מלאכי שהתגלה לו דרך פיו. ר׳ משה קורדובירו (1522–1570), הרמ״ק, חיבר את ״פרדס רימונים״, החיבור הפילוסופי השיטתי הראשון של הקבלה. ר׳ שלמה אלקבץ, גיסו של הרמ״ק, חיבר את ״לכה דודי״, הזמר המקבל את השבת ככלה וכחתן; שרים אותו בכל בית כנסת בעולם בליל שישי.
ואז, בשנת 1570, הגיעה אל העיר יוצאת הדופן הזאת הדמות המוזרה ביותר: ר׳ יצחק לוריא אשכנזי (1534–1572), האר״י הקדוש. נולד בירושלים, גדל במצרים, בילה שבע שנות התבודדות באי בנילוס בקריאת הזוהר. הוא הגיע לצפת ובידיו כבר שיטה קבלית שאינה דומה למה שקיבל מהרמ״ק או ממקובלי קסטיליה. הוא לימד אותה פחות משנתיים לפני שמת בדבר בגיל 38. הוא לא כתב כמעט דבר בעצמו; כל מה שיש בידינו מקבלת האר״י בא ממחברותיו של תלמידו ר׳ חיים ויטאל — ״עץ חיים״, ״פרי עץ חיים״, ״שער הכוונות״, ״שער הגלגולים״ — שוויטאל שמר עליהן בקנאות, ואשר לא הודפסו אלא עשורים לאחר מותו.
השיטה הלוריאנית — צמצום (התכווצות האל הפותחת מקום לבריאה), שבירת הכלים (שבירת הכלים שדרכם ירד האור האלוהי הראשוני), ותיקון (התיקון הקוסמי שכל פעולה אנושית תורמת לו) — הפכה תוך מאה שנה לתאולוגיה השלטת של העולם היהודי כולו. מתימן לאמסטרדם, מסלוניקי לחצרות החסידיות בגליציה ולתנועה המשיחית של שבתי צבי, כל הוגה יהודי לאחר 1600 יורש יקום שעוצב בידי האר״י של צפת.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.ר׳ שלמה אלקבץ, ״לכה דודי״ (צפת, סביב 1540)
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
מדוע צפת ומדוע אז? ההיסטוריון יעקב כץ, ולאחריו משה אידל, טענו ששילוב מקרי של סובלנות עות׳מאנית, של כובד הרוחני של הר מירון וקבר רשב״י (המחבר המיוחס של הזוהר), ושל המשקל הדמוגרפי של הגלות הספרדית, יצר חלון קצר ובלתי-ניתן לשחזור. גם הכלכלה השפיעה: מסחר הצמר בין צפת לדמשק, שבעיקרו היה בידי בעלי-מלאכה יהודים, יצר עודף כלכלי שאפשר ריכוז יוצא דופן של תלמידי חכמים שכל זמנם בלימוד. במפקד מאמצע המאה השש-עשרה כבר היו בעיר 18 ישיבות בעיירה של אולי 700 בתי-אב.
ספרו של לורנס פיין ״רופא הנשמה, מרפא היקום: יצחק לוריא וחבורתו הקבלית״ (סטנפורד, 2003) הוא המחקר המודרני הסטנדרטי. פיין משחזר את צפת הלוריאנית כקהילה דתית מובחנת מבחינה סוציולוגית: חבורה אינטימית של כשלושים-ארבעים תלמידים, מאורגנת סביב טכניקות התבוננות משותפות (״ייחודים״ — שמתבצעים על קברי צדיקים), וידוי הדדי של חטאים, וקוד התנהגות מחמיר. המוסד דומה פחות לישיבה ויותר לחבורה דתית, כש האר״י משמש מורה ומטפל-נפש כאחד.
מסירת תורת האר״י היא בעצמה אחת הבעיות הנחקרות ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית של ראשית העת החדשה. מחברותיו של ר׳ חיים ויטאל הועתקו, צונזרו, אורגנו מחדש, ונחלקו במחלוקת לאורך שני דורות. המקובל הבלרוסי ר׳ ישראל סרוג נשא נוסח שונה — ולטענת רבים מעוות — של תורת האר״י לאיטליה ולעולם האשכנזי; נוסח ויטאל הגיע למצרים ולדמשק דרך בנו של ויטאל, ר׳ שמואל. המחקר המודרני מאז גרשם שלום עבד קשה על הפרדת שני הזרמים, ותרומתו המרכזית של יוסף אביבי, שספרו ״קבלת האר״י״ בשלושה כרכים (2008) הוא השחזור הפילולוגי הסמכותי.
השפעת צפת התרחבה הרבה מעבר למיסטיקה. ה״שולחן ערוך״ של ר׳ יוסף קארו (ויניציה, 1565) הפך לפוסק האוניברסלי של העולם היהודי כולו לאחר שר׳ משה איסרליש מקרקוב הוסיף את הגהותיו האשכנזיות (״המפה״). כתבי הרמ״ק עיצבו את ההגות באיטליה ובמזרח אירופה במאה השמונה-עשרה. ״לכה דודי״ של אלקבץ נכנס לסידור המודפס תוך דור אחד. העיירה הגלילית הקטנה לא חוללה מהפכה אחת; היא הקימה, בקושי בחמישים שנה, את התשתית ההלכתית, הליטורגית והקבלית שעליה נשען כל החיים היהודיים שלאחריה.
קבלת האר״י היא התאולוגיה היהודית האוניברסלית האחרונה — מערכת הרעיונות האחרונה שהתקבלה, בצורה זו או אחרת, כמעט בכל קהילה יהודית בעולם.גרשם שלום, זרמים מרכזיים במיסטיקה היהודית (1941, בפרפרזה)