הקראים של ענן בן דוד
כת בבלית דוחה את התורה שבעל פה ופונה למקרא בלבד; הם פורחים מקהיר לקרים, לעיתים בעדיפות מספרית על הרבניים.
הסיפור המקראי
בימים שבהם בנו הח'ליפים העבאסים את עיר השלום העגולה החדשה שלהם, בגדאד, כשרבני סורא ופומבדיתא שלטו בבתי המדרש וראש הגולה ישב עם בני חצרו בארמונו לחוף החידקל, קם איש שסירב להם. שמו היה ענן בן דוד, והוא בא ממשפחה יהודית עתיקה וגאה — מועמד, אמרו, לראשות הגולה עצמה. כאשר עברה המשרה לאחיו הצעיר, פרש ענן מן המאבק והחל ללמד יהדות בלא תלמוד. ״חַפְּשׂוּ בכתובים יפה־יפה, ואל תסמכו על דברי״, כך נמסר שאמר לתלמידיו.
מה שלימד היה שיבה — או כך הציג זאת — אל המקרא לבדו. מאות החוקים שהוציאו החכמים מן המשנה ומן התלמוד, הלוחות שחישבו, המנהגים הפולחניים שקיבלו במסירה שבעל פה: לאלה, אמר ענן, אין יסוד בכתוב. הדלקת נרות שבת, שהתקיימה בכל בית רבני, היתה בעיניו אש אסורה. תפילין ומזוזה היו קריאה מוטעית של מטפורה. עצם המונח ״תורה שבעל פה״ היה לדידו המצאה רבנית.
תלמידיו, שכונו אחר כך הקראים — הקוראים, נאמני הכתוב — התפשטו מבבל לפרס, לארץ ישראל, למצרים, ולבסוף לקרים ולקווקז. הם בנו ישיבות משלהם; כתבו פירושי מקרא שלעיתים העמיקו מאלה הרבניים; צמו ארוכות יותר, התפללו אחרת, חישבו את הירח החדש לפי ראייה ולא חשבון, ולא נכנסו לחדרי השינה במנעליהם. במשך שלוש מאות שנה, בכמה ערים יהודיות — ירושלים במאה האחת־עשרה, קהיר במאה השתים־עשרה — היו רבים מבני דודיהם הרבניים, ושתי הקהילות חיו במגע מתוח ולעיתים ספרותי.
הרבנים הגדולים של העולם הרבני נלחמו בהם. רב סעדיה גאון כתב הפרכה לענן; הרמב״ם פסק שיש לקבלם בחזרה אם ישובו, אך אחרת לנהוג בהם בצמצום. הפולמוס נמשך מאות שנים, והקראים נמשכו, קטנים יותר ויותר. עד העידן המודרני הצטמצמו קהילות הקראים הגדולות של קרים וליטא לכמה אלפים; קראי מצרים עברו לישראל אחרי 1948 וחיים שם היום כקהילה מוכרת אך זעירה. הם עדיין מתפללים בבתי כנסת משלהם; הם עדיין קוראים את התנ״ך בלא רבנים בינם לבינו; הם עדיין העד החי היחיד ליהדות שכמעט היתה — היהדות של מקרא לבד.
חפשו בתורה היטב ואל תסמכו על דעתי.ענן בן דוד, מיוחס לו (מסורת קראית)
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
הקראות (קָרָאִים, ״קוראים״ או ״נאמני המקרא״) היא תנועה יהודית הדוחה את סמכות התלמוד והתורה שבעל פה החז״לית, ומחזיקה במקום זאת שהמקרא הוא מקור הדין הדתי היחיד. מסורתית מיוחסת ייסודה לענן בן דוד בבגדאד סביב 760 לספירה, אך התנועה התגבשה במשך המאות השמינית והתשיעית מהתכנסות זרמים — ובהם שרידי כיתות מתקופת הבית השני, תנועות יהודיות אנטי־תלמודיות פרסיות, וספר המצוות התכניתי של ענן עצמו. הסקירות הסטנדרטיות הן ספרו של דניאל ג' לסקר קראות: מבוא (ליברפול 2022) והמדריך הרב־כרכי יהדות קראית: מדריך להיסטוריה ולמקורות הספרותיים שלה (ע' פוליאק, Brill 2003).
תורתו של ענן עצמו נשמרה בשברים בלבד — בעיקר בציטוטים של מתנגדיו הרבנים (הפרכת ענן של רב סעדיה גאון) וב־ספר המצוות המשוחזר ששוחזר משברי הגניזה הקהירית בידי אלברט הרקבי (סנקט פטרבורג 1903). מחקרים מודרניים מבחינים בין ה״עננות״ לקראות המאוחרת: ענן היה מחדש משפטי אידיוסינקרטי; התנועה הקראית הנושאת את שמו פיתחה סקריפטוראליזם קפדני יותר, שקודיפק בידי דמויות מן המאות התשיעית והעשירית, ובהן דניאל אל־קומיסי, בנימין אל־נהאוונדי, וחכמי הקראים הירושלמיים הגדולים יעקוב אל־קרקסאני ויפת בן עלי.
תור הזהב הקראי היה סוף המאה העשירית והאחת־עשרה, התמרכז בירושלים, שם ה״אבלי ציון״ — סגפנים קראים שבכו על המקדש החרב — הפיקו פירושי מקרא בעלי תחכום פילולוגי מרשים. יפת בן עלי (נפטר כ־1005) כתב פירושי תנ״ך בערבית יהודית על כל המקרא המקדימים טכניקות של פרשנות רבנית אנדלוסית מימי הביניים. קהילת הקראים בירושלים נחרבה במסע הצלב הראשון ב־1099; ניצולים נמלטו למצרים, שם המשיכה קהילת הקראים בקהיר לצד הרבנים תחת הפאטמים.
אוסף פירקוביץ' (סנקט פטרבורג, הספרייה הלאומית של רוסיה), שאסף החוקר הקראי הקרימאי מן המאה התשע־עשרה אברהם פירקוביץ', מכיל את המכלול הגדול ביותר של כתבי יד קראים בעולם — אם כי כמה רישומים זויפו בידיו במפורסם כדי לתמוך בזהות אתנית נפרדת לקראי קרים שתרחיק אותם מיהדות אירופה (תמרון שהציל, באירוניה, את רובם מן השואה כשרשויות הנאצים קיבלו את הטיעון הגזעי). הקהילה הקראית הגדולה ביותר היום היא בישראל — מועצת היהדות הקראית מונה כ־30,000-50,000, ברובם ממוצא מצרי — עם קהילות קטנות יותר בארה״ב ובטורקיה. אוכלוסיות הקראים בקרים ובליטא (קַרַיְלָר) כמעט נעלמו לאחר המאה העשרים.
הקראות היא ה״כמעט־היה״ הגדול של יהדות ימי הביניים — הדרך שלא נבחרה כשניצחה הסינתזה הרבנית.דניאל ג' לסקר (בעיבוד), קראות: מבוא