פולמוס של קיטוס (מרד הגולה)
מרידות יהודיות פורצות בקירני, מצרים, מסופוטמיה וקפריסין תחת טריאנוס — והן מחריבות את קהילות הגולה לדורות.
הסיפור המקראי
ארבעים וחמש שנה לאחר שעשן הבית התפזר מירושלים, שריפה אחרת רצה דרך הגולה היהודית. הקיסר טריאנוס יצא מזרחה ב-115 לסה״נ במסע הצבאי הגדול ביותר של מלכותו, דוחף את הלגיונות הרומיים אל מעבר לחידקל, אל מסופוטמיה הפרתית. ככל שהלגיונות התקדמו, חזיתם האחורית התרוקנה — מצרים, קירני בצפון אפריקה, קפריסין, והקהילות היהודיות הגדולות במסופוטמיה שמאחורי הקו. אל תוך החלל הזה התקוממה הגולה.
הכרוניקות היהודיות שמרו על המלחמה רק ברמיזה; היא לא הותירה ספר מקראי ולא נרטיב רבני מרכזי. ההיסטוריונים היוונים והרומיים, לעומת זאת, תיעדו את המרד בלשון של זוועה. קסיוס דיו מדווח כי בקירני, בהנהגת אחד אנדריאס (או לוקואס), אכלו היהודים את בשר קורבנותיהם, מרחו על עצמם את דמם, לבשו את עורותיהם, והרגו 220,000 יוונים ורומאים; בקפריסין, תחת אחד ארטמיון, הרגו 240,000 והחריבו את העיר סלמיס. המספרים מנופחים בוודאי, אך הזעם איננו מומצא.
אוסביוס, הכותב מאתיים שנה אחר כך, כינה זאת ״מלחמת הגולה״ ותארך את ראשיתה לשנה השמונה-עשרה לטריאנוס. הזיכרון הרבני מקבץ זאת תחת שם תמציתי יותר — ״פולמוס של קיטוס״ — על שם לוסיוס קוויטוס, המצביא הרומי שמוצאו ברברי (קיטוס בעברית), שטריאנוס שילח אותו על יהדות מסופוטמיה בעוצמה כזו שתוגמל בנציבות יהודה עצמה.
כשמת טריאנוס באוגוסט 117 ועלה אדריאנוס תחתיו, הקיסר החדש משך את הלגיונות חזרה מעבר לחידקל ומן הגולה הבוערת. קוויטוס שוחרר ואחר זמן קצר הוצא להורג. השלהבות דעכו. אך קירני, שהייתה בעבר מרכז יהודי דובר יוונית שבתי כנסיותיו מימנו גימנסיונים, רוקנה. יהדות אלכסנדריה — קהילתו של פילון, של מתרגמי השבעים, של בית הכנסת הגדול ביותר שהעולם העתיק ראה — לא חזרה לעולם למשקלה הקודם.
ובאותו הזמן היהודים שבחבל קירני, שמינו אנדריאס בראשם, החריבו את הרומאים והיוונים כאחד... מאתיים ועשרים אלף נספו.קסיוס דיו, היסטוריה רומית ס״ח, ל״ב
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ספרה של מרים פוצ׳י בן זאב, ״יהדות הגולה במהומה, 116/117 לסה״נ״ (2005), אוספת כל מקור ששרד למרד — יוונית, לטינית, עברית, פפירוסים קופטיים, כתובות — לתוך מנגנון ביקורתי אחד. התמונה המתגלה אינה התקוממות מתואמת אלא מפל: התפרצויות בו-זמניות, אולי משיחיות, בארבעה מרכזי גולה רחוקים זה מזה, המנצלות את היעדר הלגיונות של טריאנוס במהלך המסע המזרחי.
העדויות הפפירולוגיות ממצרים עשירות במיוחד. מסמכים מן הפיום ומאוקסירינכוס מדברים על ״המלחמה״ ועל ״רשעות היהודים״, ומכתב מדהים אחד (P.Oxy. 705) מתעד את אפולוניוס האסטרטגוס שב ממסע עונשין. אחרי 117 השביל התיעודי היהודי השופע במצרים — חוזי חכירה, שטרי מסים — נדם כמעט למאתיים שנה. קהילת יהדות אלכסנדריה, הגדולה והעשירה ביותר בגולה, נמחקה למעשה.
בקירני, הארכיאולוגיה מאששת את העדות הספרותית. חפירות במקדש הקטה, במקדש אפולון, בקיסראיום ובמתחם המרחצאות חושפות שכבות חורבן אלימות המתוארכות על-פי מטבעות לשנים 115–117. כתובת אדריאנית מקירני מתעדת את שיקום מבני הציבור ״שהושפלו במרד היהודי״ (CIG 5361). בקפריסין, סלמיס שכנה בחורבות; מקורות מאוחרים טוענים כי גזירה מתמדת אסרה על יהודים לדרוך באי אפילו בעת ספינה טרופה.
הזירה המסופוטמית, שבה פעל לוסיוס קוויטוס, היא המתועדת ביותר בחסר אך כפי הנראה העקובה ביותר מדם. קיצור המקורות הרבניים (משנה סוטה ט׳, י״ד אוסרת עטרות חתנים ״במלחמת קיטוס״) וההערה התלמודית (סוטה מ״ט ע״ב) על האיסור ללמד את בנו יוונית רומזים על הטראומה. מרכז הכובד היהודי, שכבר החל גולש מיהודה אל הגולה, גלש חזרה: בימי אדריאנוס שכן עתיד היהדות הדמוגרפי והתרבותי שוב בארץ ישראל — ושם ייבחן, עשרים שנה אחר כך, במרד בר כוכבא.
מרד הגולה של 116–117 לסה״נ היה האירוע הקטסטרופלי ביותר בתולדות היהדות הים-תיכונית בין חורבן הבית השני לשואה.מרטין גודמן, ״רומא וירושלים״ (2007), בפרפרזה