המנדט הבריטי על ארץ ישראל
חבר הלאומים הפקיד את ארץ ישראל בידי בריטניה; שלושה עשורים של הבטחות סותרות, הגבלות הגירה ואלימות ערבית-יהודית גוברת באו אחר כך.
הסיפור המקראי
כאשר תמה המלחמה הגדולה והאימפריה העות׳מאנית פורקה כשור שנשחט, מסר חבר הלאומים את ארץ ישראל למשמרתה של בריטניה. קראו לזה מנדט, על שם הלטיני 'מנדאטום' ציווי שהופקד; והבריטים הניפו את הדגל הבריטי מעל בית הנציב על הר הזיתים, וסר הרברט סמואל, יהודי מן השושלת האנגלו-יהודית הליברלית, נשלח לירושלים להיות הנציב העליון הראשון. עלה אל הכותל המערבי בשבת הראשונה, התפלל שם כיהודי לפני האבנים, וערביי ארץ ישראל צפו מן הסמטאות והבינו מיד שאדון חדש בא.
ועברו השנים, עשרים ושש שנים, במאבק שהקשה מעונה לעונה. באו היהודים מרוסיה ומפולין ומגרמניה — העלייה השלישית, הרביעית, החמישית — מביאים עמם את הסוציאליזם שלהם ואת הציונות שלהם ואת הביצות שייבשו ואת פרדסי התפוזים שנטעו ואת הקיבוצים שלהם. הפלאחים הערבים הביטו באדמתם נשמטת מבעלי קרקע נעדרים מביירות ומדמשק לידי הסוכנות היהודית, ונכבדי ירושלים ושכם וחברון נעשו חסרי מנוחה, וזעקת ההתנגדות עלתה בבתי הקפה של יפו.
היו מהומות ב-1920, וב-1921, וב-1929 — אז נטבחו שישים ושבעה יהודי חברון בבתיהם בידי שכניהם הערבים מדורי דורות, ישיבת חברון העתיקה של האבות נפרצה, הרובע היהודי בחברון רוקן בפעם הראשונה זה שמונה מאות שנה. הוציאו הבריטים ספרים לבנים, וספרים לבנים, וספרים לבנים — של צ׳רצ׳יל, של פאספילד, של מקדונלד — כל אחד מקשיח את מכסות ההגירה, כל אחד מנסה לאזן את ההבטחות הבלתי אפשריות שנתן בלפור.
ובחודש החמישי לשנת ה׳תש״ז, כאשר השואה רוקנה את אירופה מיהודיה, וניצולי המחנות חבטו על תיל מתקני המעצר הבריטיים בקפריסין, רחצו הבריטים ידיהם מן המנדט והניחו אותו לפני האומות המאוחדות, ובכ״ט בנובמבר באותה שנה הצביעה העצרת על חלוקה, ובט״ו במאי בשנה שלאחריה ירד סוף סוף הדגל הבריטי מעל מפרץ חיפה, וחיילי בריטניה עלו על אניותיהם והפליגו.
המנדט מוחזק בנאמנות בשם חבר הלאומים, להקמת הבית הלאומי היהודי ולפיתוח מוסדות שלטון עצמיים.סעיף 2, המנדט על ארץ ישראל, חבר הלאומים, 1922
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שהוענק רשמית בוועידת סן רמו באפריל 1920 ואושר בידי מועצת חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922, שלט בשטח מן החנוכה האזרחית ב-1 ביולי 1920 עד חצות 14–15 במאי 1948. ההיסטוריות הכלליות הסטנדרטיות הן 'פלסטינה השלמה' של תום שגב (מטרופוליטן 2000), 'הבריטים בארץ ישראל' של ברנרד וסרסטיין (מהדורה שנייה, בלקוול 1991), ו'הזהות הפלסטינית' של רשיד חאלידי (קולומביה 1997). נוסח המנדט שילב את הצהרת בלפור כחובה מחייבת תוך דרישה ל'שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות' של כלל התושבים.
טרנספורמציה דמוגרפית הגדירה את תקופת המנדט. האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל גדלה מכ-84,000 ב-1922 (11% מהאוכלוסייה) לכ-630,000 ב-1948 (33%), מונעת על ידי חמש גלי עלייה: השלישית (1919–1923, כ-40,000 מרוסיה ופולין), הרביעית (1924–1929, כ-80,000, ברובם יהודים פולנים ממעמד הביניים שנמלטו מרפורמות גראבסקי), והחמישית (1929–1939, כ-250,000, לרבות כ-60,000 מגרמניה הנאצית במסגרת הסכם ההעברה). גם האוכלוסייה הערבית גדלה משמעותית, מכ-670,000 ב-1922 ל-1.3 מיליון ב-1948, באמצעות ריבוי טבעי גבוה והגירת עבודה.
שלושה משברים הגדירו את המסלול הפוליטי של המנדט. מהומות אל-בוראק/הכותל ב-1929 הניבו את טבח חברון (67 יהודים נהרגו) ופוגרום צפת; התגובה הבריטית הייתה הספר הלבן של פאספילד מ-1930 שהגביל הגירה, ושלויד ג׳ורג׳ וויצמן הצליחו לבטל ברובו. המרד הערבי 1936–1939, הנדון בספרו של מתיו יוז 'הפסיפיקציה של פלסטין' (קיימברידג׳ 2019), החל בשביתה כללית של שישה חודשים בהובלת הוועד הערבי העליון תחת המופתי של ירושלים, חאג׳ אמין אל-חוסייני, והתפתח למרד גרילה שדוכא עם כ-5,000 הרוגים ערבים, 400 הרוגים יהודים, ו-200 הרוגים בריטים. ועדת פיל מ-1937 הציעה את תכנית החלוקה הרשמית הראשונה; הספר הלבן של 1939 הטיל מכסות נוקשות על הגירה יהודית בדיוק כשהשואה החלה.
המשבר הסופני של המנדט היה העימות 1944–1948 עם המחתרות של הישוב — ההגנה, האצ״ל והלח״י — על הגירת ניצולי השואה. פיצוץ מלון המלך דוד ב-1946, פריצת בית הסוהר בעכו ב-1947, ופרשת אקסודוס 1947 שחקו את הרצון הבריטי ואת התמיכה הבינלאומית. ב-18 בפברואר 1947 הודיע שר החוץ ארנסט בווין שהממשלה תעביר את העניין לאו״ם; החלטת האו״ם 181(II) מ-29 בנובמבר 1947 הצביעה על חלוקה. הבריטים יצאו רשמית בחצות 14–15 במאי 1948, וסיימו 28 שנות שלטון מנדטורי. ספרה של פני סינאנוגלו 'חלוקת פלסטין' (שיקגו 2019) מטפל בהיאבקות הבריטית הארוכה עם תוכניות חלוקה.
המנדט נכשל לא משום שבריטניה הזניחה את חובותיה אלא משום שהחובות עצמן היו בלתי תואמות — להקים בית לאומי יהודי ובאותו הזמן להגן על זכויותיו הפוליטיות של רוב לא-יהודי.ברנרד וסרסטיין, הבריטים בארץ ישראל (1991)