לקראת נוסח אחיד
אחרי החורבן, חכמי המשנה מייצבים נוסח עיצורי אחד של תורה — זרע מסורת המסורה שתבשיל בטבריה כעבור שבע מאות שנים.
הסיפור המקראי
בסוף המאה השנייה לספירה ניצבה התנועה הרבנית בפני בעיה שהכוהנים של בית המקדש החרב מעולם לא נדרשו להתמודד איתה באותה צורה. מגילות התורה, הנביאים והכתובים הסתובבו בידיים רבות, בעותקים רבים, בנוסחים מעט שונים זה מזה. עם שובו של הסנהדרין ליבנה ואחר כך לגליל, ועם עריכת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא בבית שערים ובציפורי בסביבות שנת 200 לספירה, נמשך במקביל מפעל שקט של ייצוב טקסטואלי: קביעת נוסח אחד מוסמך של אותיות המקרא.
הספרות הרבנית שומרת זיכרונות מן המאמץ הזה. הירושלמי (תענית ד׳, ב׳) וספרי דברים (שנ״ו) מספרים על שלושה ספרי תורה שנמצאו בעזרה והוגהו זה כנגד זה — בכל מקום של מחלוקת התקבל הנוסח שהיה בשניים מתוך השלושה, שיטה של הכרעה לפי רוב. הסופרים, אומני המקצוע של התקופה, נחשבו אחראים לשמונה־עשר תיקוני סופרים ולעיטורי סופרים. הם ספרו אותיות: אות אמצעית של התורה, מילה אמצעית, פסוק אמצעי — משמעת שהפכה כל ספר לבקר של עצמו.
מה שהתגבש היה הטקסט הפרוטו־מסורתי: שלד האותיות שעליו, שבע מאות שנה מאוחר יותר, יתלו משפחות בן־אשר ובן־נפתלי בטבריה את ניקוד התנועות, את טעמי המקרא ואת הערות המסורה. הניקוד עוד לא נכתב. מסורת הקריאה עוד הייתה שבעל־פה. אבל האותיות נקבעו — אות אחר אות, שורה אחר שורה — בקפדנות שלא זכה לה אף טקסט אחר בעולם הים־תיכוני העתיק.
מחיר הייצוב הזה היה השתקתם של זרמים חלופיים. הוֹרְלָגֶה העברית של תרגום השבעים, התורה השומרונית, ומגילות קומראן המגוונות מייצגות את הריבוי הטקסטואלי של סוף ימי הבית השני. אחרי שנת 200 הריבוי הזה מצטמצם כמעט בן־לילה. מגילות המקרא מוואדי מורבעאת ומנחל חבר, שהועתקו בזמן מרד בר־כוכבא ומיד אחריו, כבר תואמות אות־באות את האותיות של נוסח המסורה ימי־הביניימי.
עֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה.פרקי אבות א׳, א׳
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
טרם תגליות מדבר יהודה, כתבי־היד השלמים העתיקים ביותר של המקרא העברי שהיו ידועים למחקר היו כתר ארם־צובא (סביב 930 לספירה) וכתב־יד לנינגרד (1008 לספירה), שמרחק של שמונה מאות שנים של העברה רצופה הפריד אותם מעולמו של רבי יהודה הנשיא. ההנחה הסקפטית — שמסירה כה ארוכה חייבת להיות רצופה שיבושים — הייתה סבירה. גם שגויה. השרידים המקראיים מוואדי מורבעאת ומנחל חבר, המתוארכים פלאוגרפית לשנים 100–135 לספירה, הראו שהנוסח הפרוטו־מסורתי כבר היה מגובש בצורתו ימי־הביניימית.
עמנואל טוב, בספרו ביקורת נוסח המקרא (מהדורה שלישית, 2012), מסווג את מגילות המקרא מקומראן לארבע קבוצות: פרוטו־מסורתית, פרוטו־שומרונית, קרובות לתרגום השבעים, וקבוצת בלתי־מזוהות. לעומתן, מגילות מורבעאת ונחל חבר הן באופן אחיד פרוטו־מסורתיות. משהו אירע בין שנת 70 לבין שנת 135 — ברירה מכוונת של נוסח אחד וזניחת האחרים — והמרכזים הרבניים של ראשית התקופה התנאית הם הסוכנים הסבירים ביותר של ברירה זו.
שמריהו טלמון, בכרך הראשון של היסטוריית קיימברידג׳ של המקרא, טען שהנוסח הפרוטו־מסורתי היה במקורו הרצנציה הפרושית־רבנית, אחת ממסורות חיות אחדות בסוף ימי הבית השני. חורבן הבית בשנת 70 לספירה חיסל את המופקדים הכוהניים על רצנציות יריבות; המרידות הכושלות של 66–73 ו־132–135 פיזרו או חיסלו קהילות חלופיות. נוסח האותיות הרבני שרד מפני שהקהילה הרבנית שרדה, וככל ששרדה — תיקנה.
התקופה הפרוטו־מסורתית ראתה גם את גיבוש הקאנון עצמו. הדיונים השמורים במשנה ידיים ג׳, ה׳ — אם שיר השירים וקהלת ״מטמאים את הידיים״, כלומר נכללים בכתבי הקודש — מעידים על שלביו האחרונים של תהליך שהושלם ברובו בימי רבי עקיבא. סגירת הקאנון וסגירת הטקסט היו שני פנים של אותו מפעל סופרי־רבני.
מגילות המקרא ממורבעאת ומנחל חבר כבר מציגות את נוסח האותיות של המסורה ימי־הביניימית, כמעט אות באות.עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא (מהדורה שלישית, 2012)