משה מנדלסון וההשכלה
ה'משה השלישי' תרגם את חמישה חומשי תורה לגרמנית, ייסד את ההשכלה היהודית, ושאל אם אמנציפציה מחייבת התבוללות.
הסיפור המקראי
עלה מדסאו תלמיד חכם כפוף, גבו עקום מילדות שעברה על הספר, ופניו אל ברלין. שומר שער רוזנטל רשם בפנקסו שביום השישי בחודש אלול שנת ה׳תק״ג נכנסו לעיר שישה שוורים, שבעה חזירים, ויהודי אחד ושמו משה. עבר היהודי לבדו בשער, וספר אחד תחת בית שחיו, וממלכת פרוסיה עדיין לא ידעה שמשה שלישי בא.
למד את לשון אשכנז בסתר, ואחריה לטינית, ויוונית, ופילוסופיית וולף ולייבניץ. חכמי הנוצרים בברלין באו לפתחו — לסינג, ניקולאי, גדולי ההשכלה הגרמנית — וישבו עמו כשווים. לא הניח את תפיליו. לא אכל על שולחנם את האסור לו. שמר שבת בעיר שעבדה בשבת. ובלבו אמר: יכול יהודי לפסוע בחכמת הגויים ולהישאר יהודי.
לקח את חמישה חומשי תורה ותרגמם לגרמנית צחה, כדי שילדי ישראל הנעולים ביידיש השבורה של הגטו יוכלו לפסוע אל לשון הממלכה ולא יאבדו את תורתם בדרך. שם בצד הגרמנית פירוש עברי חדש, הבְּאוּר, כדי שגם דרך החזרה תיוותר פתוחה. הרבנים האורתודוקסים בפרנקפורט ובאלטונה רעמו נגדו; קיללו את תרגומו; קהילות אחדות שרפו אותו. אך הנוער קרא בו לאור הנר, ורוח החלה לנוע.
כאשר לחץ עליו המטיף הנוצרי לאוואטר בשנת ה׳תקכ״ט להמיר דתו או להפריך את הנצרות בפומבי, השיב במתינות ובכבוד פגוע, וכתב אחר כך את ספרו ירושלים, ובו אמר: המדינה רשאית לכפות את המעשה, אך אין כוח בעולם הרשאי לכפות את המצפון. הדת שייכת ללב ולאלוהים בלבד. כך דיבר משה מנדלסון, ומשולחנו ירדו גם דרך האמנציפציה וגם דרך ההתבוללות, והעולם היהודי לא חדל להתווכח אי זו מהן היתה הירושה.
אמץ את מנהגי הארץ ואת חוקתה אשר אתה יושב בה, ועם זאת היה איתן באמונת אבותיך.משה מנדלסון, ירושלים (1783)
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
משה מנדלסון (1729–1786) היה הדמות המרכזית של השכלת ברלין, מקבילתה היהודית של האאופקלרונג הגרמנית. ספרו של דוד סורקין משה מנדלסון וההשכלה הדתית (קליפורניה 1996) וספרו של אלן ארקוש משה מנדלסון וההשכלה (סטוני ברוק 1994) מספקים את התיאור האקדמי המכריע. נולד בדסאו לסופר סת״ם, ועבר ב-1743 לברלין בעקבות מורו רבי דוד פרנקל; התפרנס תחילה כמלמד ולאחר מכן כמנהל חשבונות ושותף בבית המסחר ברנהרד למשי.
מעמדו הפילוסופי ברפובליקת המכתבים הנוצרית התבסס על מסות פרס ועל פאידון (1767), שכתוב גרמני של דיאלוג אפלטון על נצח הנפש שיצא בחמש עשרה מהדורות והעניק לו את הכינוי 'הסוקרטס הגרמני'. נבחר לאקדמיית ברלין ב-1771, אך פרידריך הגדול הטיל וטו על המינוי משום שהיה יהודי. הפרשה גיבשה בעיני אנשי הרוח האירופים את הסתירה בין אוניברסליזם השכלתני לבין הנכויות החוקיות שעדיין הוטלו על היהודים.
התוכנית היהודית של מנדלסון נשענה על שלוש אבני יסוד. ראשית, תרגום החומש לגרמנית (ברלין 1780–1783), שנדפס באותיות עבריות לצד פירוש עברי בשם הבְּאוּר, נערך עם שלמה דובנא, נפתלי הירץ ויזל ואהרן ירוסלב. שנית, המאבק לאמנציפציה אזרחית, שנוסח בפתיחתו למהדורה הגרמנית של 'ניצחון ישראל' למנשה בן ישראל (1782) ופותח על ידי כריסטיאן וילהלם פון דום ב'על השיפור האזרחי של היהודים' (1781). שלישית, החיבור הפילוסופי ירושלים (1783), שטען כי היהדות היא חקיקה מגולה ולא דוקטרינה מגולה, ולכן עולה בקנה אחד עם הדת הטבעית האוניברסלית.
תגובת השומרים מסורת היתה קשה. הרב יחזקאל לנדאו מפראג גינה את הבְּאוּר ב-1779; הרב רפאל הכהן מאלטונה הטיל חרם; חוג הגאון מווילנא ראה בנוער קוראי הגרמנית סכנה לשלשלת הקבלה. ובכל זאת, בתוך דור התפשטה ההשכלה מברלין לקניגסברג, ברסלאו, וינה ולבסוף לגליציה ולרוסיה, שם קיבלה את צורתה החדה ביותר בכתבי העת המאסף (1783) והשחר (1868). ספרו של שמואל פיינר מהפכת הנאורות (מרכז זלמן שזר 2002) עוקב אחר ההתפשטות המוסדית.
מפעלו של מנדלסון היה להוכיח שיהודי יכול להיות בעת ובעונה אחת אזרח גרמני שלם ויהודי שלם — וכישלון השכנוע של אירופה הנוצרית בכך הוא העניין שלא הסתיים בהיסטוריה היהודית המודרנית.שמואל פיינר, מהפכת הנאורות (2002)