הסנהדרין הגדולה של נפוליאון
נפוליאון כינס בפריס מועצה יהודית בת שבעים ואחד חברים כדי לאשר את האמנציפציה האזרחית — היהודים נעשו אזרחים צרפתים, אך במחיר תיאולוגי.
הסיפור המקראי
ויהי בימי הקיסר הקטן, אשר שבר את ממלכות אירופה והכתיר את עצמו בידו, ויפן פניו אל בני ישראל הפזורים בצרפת ובארצות הריין ובצפון איטליה, ויאמר: יקראו היהודים. בשנת ה׳תקס״ו, בעיר פריס, תחת נברשות אולם שאול מן הביורוקרטיה הקיסרית, נאספו שבעים ואחד זקנים, כמותם לא נראה מאז ימי בית שני — סנהדרין שקמה לתחיה בקריאת קורסיקני.
שתים-עשרה שאלות הוגשו לפניהם, והשאלות חדות כצור. היכול יהודי לשאת לאישה נוצרייה? האם הצרפתים מעתה אחים או זרים? ההיתר הוא בהלכה לקחת ריבית? היתר הוא לעסוק במלאכות הממלכה ולשרת בצבאה? היציית יהודי לחוקי צרפת אף בסתירה לדת משה? ישבו הזקנים. התווכחו. ידעו שתחת קטיפת השאלה מונח פלדת התביעה: מחיר האזרחות הוא ויתור על מדינה בתוך מדינה.
וענו בזהירות וביגון ובחכמה. אמרו: צרפת היא מולדתנו. אחינו הם כל היושבים עמנו, יהודי ונוצרי כאחד. דין המדינה האזרחי מחייב אותנו; רק הפולחן שייך לבית הכנסת. נישא נשק למען צרפת. לא ניקח ריבית מאחינו הצרפתים כשם שלא ניקח מאחינו היהודים. חתמה הסנהדרין על החלטותיה, נחה דעתו של הקיסר, וכתבן בחוק, ויהודי צרפת קיבלו את האזרחות שהבטיחה המהפכה.
אך היה מחיר. הקהילה כגוף תאגידי בוטלה; מה שנותר הוא אמונה, כאמונת הלותרנים או הקתולים, עניין שבין אדם לאלוהיו. בית הדין הרבני של מץ ששפט פעם את שלו לא שפט עוד. החרם לא ניתן עוד לאכיפה. יהודי הפך לצרפתי בן הדת המשה. את העסקה שמנדלסון דמיין, נפוליאון חתם בצו קיסרי — והעולם היהודי מפריס לקרקוב החל להבין שהעידן המודרני קבע את תנאיו בדיו שלא תימחק.
עלינו לראות את היהודים כצרפתים — אך כצרפתים בני דת משה — כי האומה אינה מבחינה בין דתות.נאום אברהם פורטדו, נשיא אספת נכבדי היהודים בפריס, 1806
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
הסנהדרין הגדולה של נפוליאון היתה פסגת תהליך שהחל ב-1791, כאשר האספה הלאומית הצרפתית, ביוזמת אדריאן דופור וסטניסלאס דה קלרמון-טונר, העניקה אזרחות מלאה ליהודי צרפת. אך בראשית המאה התשע-עשרה, תלונות מאלזס על הלוואות יהודיות בריבית והתמדת האוטונומיה הקהילתית הביאו את נפוליאון לפתוח מחדש את הסוגיה. ספרו של שמעון שוורצפוקס נפוליאון, היהודים והסנהדרין (ראוטלדג׳ 1979) הוא המחקר הסטנדרטי; ספרו של רונלד שכטר עברים עיקשים (קליפורניה 2003) ממקם את הפרשה במחשבת ההשכלה הצרפתית על היהודים.
ב-30 במאי 1806 הוציא נפוליאון את הצו הקיסרי שכינס אספת נכבדי היהודים, שהתכנסה בפריס מיולי 1806. הגוף הזה, בן 111 צירים, בנשיאות הסוחר הספרדי הבורדואי אברהם פורטדו, קיבל מנציבי הקיסר — מולה, פורטליס הצעיר, ופאסקייה — את שתים-עשרה השאלות המפורסמות בנושא נישואי תערובת, ריבית, יחס ההלכה למשפט האזרחי, סמכות הרבנות, וחובת השירות הצבאי. האספה ניסחה תשובות בין אוגוסט לאוקטובר 1806.
כדי להעניק לתשובות תוקף הלכתי מחייב, כינס נפוליאון אז את הסנהדרין הגדולה, הגוף הראשון לשאת שם זה מאז פירוק בית הדין בירושלים במאה הרביעית. מ-9 בפברואר עד 9 במרס 1807, בנשיאות הרב דוד זינצהיים מסטרסבורג ולצדו הנשיאים-משנה הרב יהושע בן-ציון סגרה מוורצ׳לי והרב אברהם די קולוניה ממנטובה, פרסמה הסנהדרין תשע החלטות דוקטרינריות בנוסח דו-לשוני עברי-צרפתי. הם אישרו את עליונות החוק האזרחי על ההלכה בענייני אזרחות, הכריזו על צרפת כמולדת היהודים, ואסרו ריבית בין אזרחי צרפת — יהודים ונוצרים כאחד.
התוצאה המוסדית היתה השיטה הקונסיסטוריאלית, שהוקמה בצו קיסרי מ-17 במרס 1808, ושיצרה קונסיסטוריה מרכזית בפריס וקונסיסטוריות אזוריות שפיקחו על בתי כנסת, רבנים וחינוך יהודי בכל האימפריה. אך אותו הצו צורף לצו הידוע לשמצה מאותו תאריך, שהטיל משטר של עשר שנים של הגבלות על פעילות כלכלית יהודית באלזס. השיטה הקונסיסטוריאלית שרדה את נפילת נפוליאון ועיצבה את היהדות הצרפתית — ובחיקוי, חלק נכבד מן היהדות המרכז-אירופית — עד הפרדת דת ומדינה ב-1905.
הסנהדרין היתה ניסיונו של נפוליאון להשתמש בשלטון העצמי היהודי כדי לבטל את השלטון העצמי היהודי — להשיג מן הרבנים היתר הלכתי לזוטיותם שלהם כסמכות ציבורית.שמעון שוורצפוקס, נפוליאון, היהודים והסנהדרין (1979)