הפוגרומים ברוסיה
אחרי רצח הצאר אלכסנדר השני שטפו פרעות אנטי-יהודיות את תחום המושב, גירשו שני מיליון יהודים לאמריקה והניעו את העלייה הראשונה.
הסיפור המקראי
בחודש השלישי לשנת ה׳תרמ״א נהרג הצאר אלכסנדר השני בכרכרתו על שפת תעלת קתרינה בפטרבורג, והפצצה שנטלה אותו נטלה גם את השלום הארוך שהכירו יהודי רוסיה תחת שלטונו. בת אצולה רוסית, חסיה הלפמן, נמצאה בין קושרי 'נארודניה ווליה', והשמועה התפשטה בפה ובדפוס שהיהודים הרגו את הצאר — ומיליסבטגרד שבדרום, באביב אותה שנה, פרצה הסערה.
באה בגלים, כמחלה שאינה חולפת. שרפו את הבתים. ניפצו את חלונות החנויות וקרעו את הסחורות אל בוץ הרחובות. היכו את הגברים, אנסו את הנשים, פרעו את זקני הרבנים. איכרי רוסיה והקוזקים והחיילים באו יחד, והשוטרים עמדו מן הצד. עלתה הצעקה מעיר לעיר: בּי ז׳ידוף, הכו ביהודים. מאתיים וחמישים פוגרומים בשנת תרמ״א בלבד, ואחריהם 'חוקי מאי' של הצאר אלכסנדר השלישי, שסגרו את הכפרים בפני יהודים, סגרו את בתי הספר, ושצרו את תחום המושב עד כדי חניקה.
ואז בחודש השני לשנת ה׳תרס״ג בא קישינב. ארבעים ותשעה יהודים נרצחו, תשעים ושניים נפצעו אנושות, מאות נשים נאנסו, אלף וחמש מאות בתים נהרסו. חיים נחמן ביאליק, נשלח על ידי הוועדה ההיסטורית היהודית לאסוף עדויות, ירד למרתפים שבהם עוד שכבו הגוויות ויצא וכתב: בעיר ההרגה, אשר הזעיק שם יהוה אביב והרגה כאחד — שיר נורא כל כך עד ששבר את גב הסבלנות היהודית הישנה. הונף דגל ההגנה העצמית. הונף דגל היציאה. הונף דגל ציון.
שני מיליון יהודים עזבו את רוסיה בין תרמ״א לבין מלחמת העולם הראשונה. רובם הלכו לאמריקה ובנו את עולם היידיש הגדול של ניו יורק ושיקגו. עשרות אלפים הלכו לארץ ישראל ועשו את העלייה הראשונה ואת השנייה. מעטים נשארו ולמדו להתגונן: באודסה, בגומל, בביאליסטוק ארגן הנוער קבוצות הגנה עצמית בכלי נשק שהוברחו מווינה. הפוגרומים לא שברו את העם היהודי. פיזרו אותו, חישלוהו, מודרניזציה אותו — והפכו את שאלת הבית היהודי לא עוד לחלום משוררים אלא לחישוב הישרדות.
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה, וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת, וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת וְעַל-הָעֵצִים וְעַל-הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַקִּירוֹת, אֶת-דַּם הַחֲלָלִים.חיים נחמן ביאליק, בעיר ההרגה, 1904
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
גל הפוגרומים הרוסי 1881–1906 התגלגל בשלושה שלבים מרכזיים, שנותחו בספרו של י. מייקל ארונסון מים סוערים: מקורות הפוגרומים האנטי-יהודיים של 1881 (פיטסבורג 1990) ובספרו של ג׳ון קלייר רוסים, יהודים והפוגרומים של 1881–1882 (קיימברידג׳ 2011). הגל הראשון (אפריל 1881 – יולי 1882) בא בעקבות התנקשות אלכסנדר השני ב-13 במרץ 1881, וראה כ-250 פוגרומים, מרוכזים בדרום תחום המושב. מחקרו הארכיוני של קלייר ערער את התיאוריה הישנה על תזמור מצד הממשל המרכזי, והראה במקום זאת אינטראקציה מורכבת בין טינה כלכלית מקומית, שמועות איכרים וכוח שיטור צארי לקוי.
התגובה החוקתית הצארית היתה 'חוקי מאי' (התקנות הזמניות מ-3 במאי 1882), שניסח שר הפנים ניקולאי איגנטייב. החוקים אסרו התיישבות יהודית חדשה בכפרים בתוך תחום המושב, אסרו על יהודים לקנות נכסים כפריים, ואסרו עסקים יהודיים בחגים נוצריים. מכסות חינוך (נומרוס קלאוזוס) באו ב-1887: יהודים הוגבלו ל-10% ממקומות הלימוד בבתי ספר תיכון ובאוניברסיטאות בתחום, 5% מחוצה לו, ו-3% בפטרבורג ובמוסקבה. ההיסטוריה של היהודים ברוסיה ובפולין של שמעון דובנוב (כרך ג׳, 1920) נותרה הכרוניקה המקיפה בת הזמן.
הגל הגדול השני התרכז בפוגרום קישינב מ-6–8 באפריל 1903, בחג הפסחא הנוצרי וביום האחרון של פסח. עיתון 'בסרבץ' המקומי, בעריכת פבולקי קרושוון, הקדיש חודשים לפרסום עלילות דם בנוגע למות נער נוצרי, מיכאיל ריבצ׳נקו, בדובוסארי הסמוכה. הסיכום הרשמי היה 49 הרוגים, 92 פצועים אנושות, 1,500 בתים וחנויות נבזזו; חקירת הוועדה ההיסטורית היהודית בראשות ביאליק אספה עדויות שפורסמו אחר כך כעדה ומעדה (1903). הפוגרום עורר גינוי בינלאומי חסר תקדים, כולל עצומה שחתמו עליה 12,500 אמריקאים והוגשה לבית הלבן בידי הנשיא תאודור רוזוולט.
הגל השלישי (אוקטובר 1905) ליווה את המהפכה החוקתית: כ-690 פוגרומים בשבועיים, עם 800 עד 3,000 הרוגים יהודים, ברבים מהמקרים בארגון 'המאה השחורה' הפרוטו-פשיסטית ובהשתאות או בסיוע משטרתי מקומי. ספרו של הנרי אברמסון תפילה לשלום הממשלה (הרווארד 1999) מכסה את הפן האוקראיני. פוגרומי 1903–1906 הניעו את גל ההגירה הגדול השני: בין 1903 ל-1914 עזבו למעלה מ-1.5 מיליון יהודים את האימפריה הרוסית, ייסדו את ליבת הדמוגרפיה של יהדות אמריקה, וזרעו את העלייה השנייה (1904–1914) לארץ ישראל העות׳מאנית — הגל שכלל את בן-גוריון, בן-צבי וברל כצנלסון.
הפוגרומים לא יצרו את השאלה היהודית; הם חשפו שלא ניתן להעניק לה תשובה בתוך המסגרת הפוליטית של רוסיה הצארית המאוחרת.ג׳ון קלייר, רוסים, יהודים והפוגרומים של 1881–1882 (2011)