האיסיים בקומראן
כת מדברית של כוהנים זדוקיים מעתיקה כתבי קודש, מצפה לאחרית הימים, וקוברת את ספרייתה בכדים בטרם יחרבוה הרומאים.
הסיפור המקראי
על שפת ים המלח, היכן שמצוקי המדבר נופלים זקופים אל המים המרים, ישבה קהילה של בני צדוק הכוהנים, אשר פרשו מירושלים על שטמאו הרשעים את המזבח. קראו לעצמם ״היחד״, וקראו למנהיגם ״מורה הצדק״, אשר הקים אלוהים באחרית הימים להודיע לבחיריו את אשר עתיד להיות.
ואנשי היחד החזיקו בכל דבר במשותף: לחמם ויינם ואדרותיהם. השכימו לפני שחר להתפלל, וטבלו בגופם במים חיים בטרם כל סעודה, ואכלו בדממה בחדר האוכל שלהם, וקראו בתורה ובדברי הנביאים בכל אשמורה ואשמורה. קראו לכוהני ירושלים ״הכהן הרשע״, וקראו לרומאים ״הכיתיים״, וציפו ליום הקרב הגדול אשר בו יקומו ״בני אור״ על ״בני חושך״, וה׳ ימסור את אויביו בידם.
וכתבו מגילות לאין מספר — דברי משה וחזיונות הנביאים ופירושיהם עליהן, ושירות מקדש שבת שלהם, וסרך היחד שלהם, ומגילת המלחמה לאחרית הימים. כתבו עברית וארמית וכמה ביוונית, על יריעות עור ועל פפירוס ועל נחושת. והטמינום בכדים במערות המצוק, בטרם ירדו עליהם לגיונות אספסיאנוס, ושרפו את ישובם, והרגו או פיזרו אותם.
והכדים ישבו חתומים במערות אלף תשע מאות שנה, ברוח המדבר היבשה, עד שרועה בדואי בשם מוחמד אד-דיב זרק אבן לחור ושמע חרס נשבר, והוציא את המגילה הראשונה. וספרייתה האבודה של היחד יצאה ממחבואה, ודברי מורה הצדק נקראו שוב, והעולם זכר שהיה עם כזה על שפת ים המלח.
וּבִהְיוֹת אֵלֶּה לְיַחַד בְּיִשְׂרָאֵל בְּכָל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה יִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ מוֹשַׁב אַנְשֵׁי הָעַוֶל לָלֶכֶת לַמִּדְבָּר לְפַנּוֹת שָׁם אֶת דֶּרֶךְ הוּאהָה, כַּאֲשֶׁר כָּתוּב: ״בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה׳.״סרך היחד (1QS) ח׳, 12–14
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
היישוב בחורבת קומראן נחפר בין 1951 ל-1956 בידי רולן דה וו מן ה׳אקול ביבליק׳ תחת חסות ירדנית. זיהוי האתר על ידי דה וו כיישוב קהילתי של איסיים — כת המתוארת אצל פליניוס הזקן (היסטוריה טבעית ה׳, 73), פילון (כי כל איש טוב הוא בן חורין 75–87) ויוסף בן מתתיהו (מלחמה ב׳, 119–161; קדמוניות י״ח, 18–22) — שלט במחקר ששים שנה, אם כי פירושים חלופיים — מבצר (נורמן גולב), בית אחוזה (יזהר הירשפלד), או מרכז חרסים (מגן ופלג) — נטענו אף הם.
ספרה של ג׳ודי מגנס, ארכיאולוגיה של קומראן ומגילות ים המלח (2002, מהדורה שניה 2021), מגן על הפירוש הכיתתי-איסיי באמצעות טיעון סטרטיגרפי דק: עשרת המקואות, חדר האוכל הקהילתי ומחסן הכלים הצמוד המכיל יותר מאלף כלים, היעדר קבורות נשים בבית הקברות הראשי, וקיבוץ קסתות הדיו במה שמכונה ה״סקריפטוריום״ — כולם מתאימים לאורח החיים שמתארים פילון ויוסף בן מתתיהו. האתר היה מיושב מערך 100 לפנה״ס ועד תקופת בר כוכבא, עם שכבות חורבן מ-31 לפנה״ס (רעידת האדמה ההרודיאנית) ו-68 לסה״נ (הכיבוש הרומי תחת אספסיאנוס).
972 כתבי היד של מגילות ים המלח, אשר נחשפו בין 1947 ל-1956 מאחת-עשרה מערות סביב האתר, מכילים את כתבי היד המקראיים העבריים העתיקים ביותר שנמצאו אי פעם — באלף שנה. כל ספר במקרא מלבד אסתר מיוצג; מגילת ישעיהו השלמה (1QIsaa) משומרת כמעט בשלמותה מן המאה השניה לפנה״ס. הטקסטים הכיתתיים הלא-מקראיים — סרך היחד (1QS), מגילת המלחמה (1QM), ההודיות, הפשרים על חבקוק ועל נחום — מספקים לנו את העדות הגוף-ראשון היחידה על קבוצה יהודית כיתתית כלשהי מלפני 70 לסה״נ.
מורה הצדק, הכהן הרשע, איש הכזב, מטיף הכזב — דמויות מסתוריות אלו של הפשרים זוהו באופנים שונים עם חוניו השלישי, יונתן המקבי, שמעון המקבי, יוחנן הורקנוס ואחרים. שחזור הרטמוט שטגמן (האיסיים, 1993) מציב את הפיצול המייסד בתחילת התקופה החשמונאית, בערך 152 לפנה״ס, כאשר נטל החשמונאי יונתן את הכהונה הגדולה אף שלא היה מבני צדוק. זהותו של מורה הצדק נותרה הבעיה המרכזית הבלתי-פתורה של מחקר קומראן.
מגילות ים המלח לא שינו הכל. הן אישרו, באופן הדרמטי ביותר, את אשר כבר חשדנו: שיהדות בית שני היתה מגוונת באופן פרוע, אוריינית במידה אינטנסיבית, ואפוקליפטית עד היסוד.לורנס שיפמן, השבת מגילות ים המלח (1994), בפרפרזה