המרד נגד הרקליוס
ככל שהצבא הפרסי שוטף את הארץ, רבים רואים את יד ה׳ פועלת. תחת נחמיה בן חושיאל, ירושלים משוחררת לזמן קצר והחלום של בית המקדש השלישי נולד מחדש.
הסיפור המקראי
תחת עול השלטון הנוצרי-ביזנטי הכבד והחונק, הלכה וגברה הציפייה הקדחתנית לגאולה בקרב יהודי ארץ ישראל. מאות שנים של גזרות מדכאות דחקו את צאצאי יעקב לשוליים במולדתם ההיסטורית. כאשר צבאות האימפריה הסאסאנית-הפרסית שטפו את המזרח התיכון, רבים בקהילה היהודית ראו בהם לא כובשים, אלא שליחים של רצון ההשגחה, בדומה לכורש מלך פרס מימי קדם שהתיר את בניית הבית השני.
בהנהגתו של מנהיג כריזמטי בשם נחמיה בן חושיאל, התקבצו רבבות יהודים מהגליל ומהאזורים הסמוכים וחברו לצבא הפרסי. יחד הם שמו מצור על ירושלים ובאורח פלא הבקיעו את חומותיה. לרגע קצר ומשכר, חזרה עיר הקודש לידיים יהודיות. על פי המסורת חודשה עבודת הקורבנות, והחלום המשכר להקים את הבית השלישי מאפרו נראה בהישג יד.
אולם, שמחת הגאולה הפתאומית הזו הייתה מרה וקצרת ימים. הרוחות הפוליטיות השתנו, והאימפריה הפרסית, שהכירה בשליטה הדמוגרפית של הנוצרים המקומיים, בגדה בבני בריתה היהודים. חלון ההזדמנויות הקצר של אוטונומיה יהודית נסגר באלימות, ומנהיגי המרד נרצחו או הוגלו, מותירים את הקהילה חשופה וחסרת הנהגה.
הטרגדיה הסופית ניחתה עליהם כאשר הקיסר הביזנטי הרקליוס שב לכבוש את האזור. למרות שהעניק שבועה חגיגית של חנינה ליהודים, הרקליוס נכנע לדרישותיהם התקיפות של אנשי הדת המקומיים. השבועה הופרה, וטבח נורא החל. דמם של קהילות יהודי ירושלים והגליל נשפך כמים, מה ששם קץ למעוז הדמוגרפי היהודי המשמעותי האחרון בארץ הקודש למשך מאות שנים.
ויראו בני ישראל את צבא פרס כחיל החלוץ של הגאולה, אך שמחתם הפכה לאפר, ועיר הקודש בכתה על חלליה.מדרש הגלויות
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
במהלך המלחמה הביזנטית-סאסאנית המכרעת של השנים 602–628 לספירה, הופר האיזון הגיאופוליטי במזרח התיכון באלימות. ח'וסרו השני מלך פרס פלש ללבנט הביזנטי, ופגש אוכלוסייה יהודית בגליל שדוכאה קשות במשך מאות שנים על ידי חקיקה ביזנטית אנטי-יהודית, ובמיוחד הקודקס המחמיר של יוסטיניאנוס. בשאיפה לשחרור ולאוטונומיה פוליטית, הקימו מנהיגים יהודים מקומיים ברית צבאית אסטרטגית עם הכוחות הסאסאניים המתקדמים.
בשנת 614 לספירה, צבא משותף סאסאני-יהודי הטיל מצור על ירושלים. העיר נפלה כעבור 21 ימים. כרוניקות היסטוריות מתעדות תוצאה אכזרית שבה האוכלוסייה הנוצרית הייתה נתונה לטבח המוני, ומקומות קדושים נוצריים מרכזיים, כולל כנסיית הקבר, נהרסו באופן שיטתי. במשך כשלוש שנים נוהלה ירושלים על ידי מנהיג יהודי, נחמיה בן חושיאל, תחת חסות פרסית.
עם זאת, המדיניות האימפריאלית הסאסאנית השתנתה עד מהרה. מתוך הבנה של הצורך האסטרטגי לרצות את הרוב הנוצרי המכריע בלבנט כדי לשמר את הישגיהם הטריטוריאליים, הסיגו הפרסים את תמיכתם מהמיעוט היהודי. עד שנת 617 לספירה, בוטלה האוטונומיה היהודית בירושלים, והתושבים היהודים גורשו שוב מהעיר, מה ששיקף היפוך של פוליטיקה ריאליסטית (ריאל-פוליטיק) מחושבת מצד הממשל הסאסאני.
בשנת 629 לספירה, פתח הקיסר הרקליוס בממתקפת נגד מוצלחת, והחזיר את ירושלים לידי האימפריה הביזנטית. למרות שהבטיח תחילה חנינה ליהודים שחברו לפרס, הרקליוס נכנע ללחץ מצד פטריארך ירושלים ואנשי הדת הנוצרים המקומיים. הקיסר אישר טבח הרסני וגירוש גורף של האוכלוסייה היהודית מהגליל ומירושלים, צעד ששבר לתמיד את הריכוז הדמוגרפי של יהודים באזור.
הפרסים, יחד עם היהודים, נכנסו לעיר הקודש... עשו טבח גדול בנוצרים, והרסו את המקומות הקדושים.אנטיוכוס סטרטגוס, כיבוש ירושלים