הגאון מווילנא והמתנגדים
רבי אליהו מווילנא החרים את החסידים, הגן על עליונות לימוד התלמוד, ועיצב מחדש את עולם הישיבות הליטאי.
הסיפור המקראי
בירושלים דליטא, בעיר וילנא, ישב איש ושמו אליהו בן שלמה זלמן, והעולם קרא לו פשוט הגאון. כמעט לא ישן. לאור נר עבר את כל המשנה, התלמוד הבבלי, הירושלמי, התוספתא, הספרא, הספרי, המכילתא, ותיקן את שגיאות הנוסח באזמל קר של פילולוג אמיתי. הגיה ספרי תורה. חישב את נסיגת המעגלים השווים. אמרו שהמלאכים עצמם ירדו להאזין בדלתו.
כאשר הגיעה השמועה ממזריטש ומברדיצ'ב שיהודים פשוטים רוקדים ברחובות, שהם קוראים לצדיקים שאינם בני תורה 'הצינור לשמיים', שהם אומרים שתהילים מלוחשים של סנדלר עולים על תלמוד מנותח של הרב — תגובת הגאון היתה רעם. בשנת ה׳תקל״ב, עם רבני וילנא וברודי לצדו, חתם על איגרת חרם נגד החסידים. ספריהם יישרפו. בשרם לא יהיה כשר. נישואים עם בנותיהם ייאסרו.
לא היה פולמסן צר אופק. האמין שתורה משמעה הקוסמוס האינטלקטואלי כולו: כתב על דקדוק עברי, על גיאומטריה אוקלידית, על אסטרונומיה. עודד את תלמידיו ללמוד מדעי החול כשפחות לתורה. אך לא יכול היה לסבול את הרעיון שהתלהבות רגשית תחליף ניתוח קפדני, שהאקסטזה תחליף את המילה המדויקת. הדרך היא שלשלת הטקסטים, ושלשלת הטקסטים היא הדרך.
אחרי מותו בשנת ה׳תקנ״ח, תלמידו רבי חיים מוולוז'ין הקים את הישיבה הגדולה בוולוז'ין בשנת 1803 על יסודות הגאון, וממנה ירד כל מערך הישיבות הליטאי: מיר, סלבודקה, טלז, קלם. עולם הלמדנים שחורי המעיל הצועדים בבית המדרש עם גמרא פתוחה לפניהם — אותו עולם הוא עולם הגאון. החסידים זכו ברחוב; המתנגדים זכו באקדמיות. שניהם עוד הולכים.
אין קץ לחכמה הניתנת לאדם לפי שיעור ביטולו לתורה.אדרת אליהו, פירוש הגר״א
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
אליהו בן שלמה זלמן מווילנא (1720–1797), הגר״א, היה בר-הסמכא התלמודי הדומיננטי של יהדות ליטא במאה השמונה עשרה. ספרו של עמנואל אטקס, יחיד בדורו: הגאון מווילנא — דמות ודימוי (מרכז זלמן שזר, 1998), הוא הביוגרפיה המדעית המכרעת, מבוסס על הגהות הגר״א ששרדו, פנקסי תלמידיו, והתכתבות בני הזמן השמורה במכון להיסטוריה יהודית בווילנא.
התוכנית האינטלקטואלית של הגאון הדגישה פשט — המשמעות הפשוטה, המשוחזרת פילולוגית, של מקורות חז״ל — מעל הפלפול הדיאלקטי ששלט בישיבות פולין מאתיים שנה. הוא הגיה את התלמודים הבבלי והירושלמי, את המדרשים ההלכתיים, את הזוהר ואת השולחן ערוך, וקדם בשיטתו לביקורת הטקסט שתוסדר אחר כך על ידי חכמת ישראל. מאות מהגהותיו הקטועות נאספו אחרי מותו בידי בניו באדרת אליהו ובביאורי הגר״א.
בשנת תקל״ב, בתמיכת קהל וילנא, חתם הגאון על החרם הגדול הראשון נגד התנועה החסידית הצעירה, אסר את ספריה, אסר נישואים עם חסידים, וציווה לפזר בתי תפילה חסידיים. חרם שני ב-1781 וחרם שלישי ב-1796 בעקבותיו. ספרו של מרדכי וילנסקי חסידים ומתנגדים (מוסד ביאליק, 1970) מכנס את כתבי הפולמוס. הסכסוך לא היה רק תיאולוגי אלא גם חברתי: הממסד המתנגדי הגן על ההיררכיה הקהילתית מפני שלטון השושלות הכריזמטיות.
המורשת המוסדית של הגאון היא מערך הישיבה הליטאית, שייסד תלמידו רבי חיים מוולוז'ין (1749–1821) בישיבת וולוז'ין ב-1803. ספרו של שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה (מרכז זלמן שזר, 1995), עוקב אחר התפשטות מודל וולוז'ין — עצמאי מן הקהל, תובע מסירות מלאה לתלמוד — אל מיר (1815), סלבודקה (1881), טלז (1875) וקלם (1872), ועיצב את תוכנית הלימודים של היהדות האורתודוקסית בעולם עד היום.
הגאון הפך את לימוד התורה מחובת קהילה לייעוד הנרדף בקפדנות של מדע מדויק.עמנואל אטקס, יחיד בדורו (1998)