ועידת ואנזה
חמישה-עשר פקידים נאצים מתכנסים בווילה לחוף אגם בברלין למשך תשעים דקות לתאם את ״הפתרון הסופי״ — בירוקרטיזציה של רצח 11 מיליון יהודים.
הסיפור המקראי
בבוקר ה-20 בינואר 1942 התכנסו חמישה-עשר פקידים בכירים של הרייך הגרמני ושל המפלגה הנאצית בווילה מוחרמת על שפת אגם בכתובת ״אם גרוסן ואנזה 56-58״ בשכונת ואנזה בדרום-מערב ברלין. ריינהרד היידריך, ראש ה-RSHA, זימן אותם. בסדר היום שחולק מראש נקב נושא יחיד: ״הפתרון הסופי לשאלה היהודית״. בין הנוכחים: אדולף אייכמן, ראש מחלקת ענייני היהודים ב-RSHA, שכתב את הפרוטוקול; וילהלם שטוקרט ממשרד הפנים, מחבר חוקי נירנברג; רולנד פרייזלר, אשר עתיד היה לשמש שופט-תליין; ונציגים ממשרד החוץ, ממשרד המשפטים, מן ה״גנרל-גוברנמן״ בפולין הכבושה, ומה-SS.
הישיבה ארכה כתשעים דקות. היידריך פתח בקריאת ייפוי הכוח שעליו חתום היה הרמן גרינג ב-31 ביולי 1941, המסמיך אותו להכין פתרון מקיף לשאלת היהודים בתחום ההשפעה הגרמני. ואז הציג מצגת סטטיסטית מצמררת: רשימת מדינות עם אוכלוסיותיהן היהודיות, ובסך הכול — 11 מיליון. הרשימה כללה את כולם: 131,800 בגרמניה, 2,994,684 ב״גנרל-גוברנמן״, 5,000,000 בברית המועצות, וגם 330,000 באנגליה, 18,000 בשווייץ, 4,000 באירלנד.
היידריך תיאר את התוכנית: יהודים יפונו מזרחה. שם יוצבו בטורי עבודה לסלילת כבישים; רובם ייעלמו ב״התמעטות טבעית״. השאריות — אלו ששרדו — יטופלו ״בהתאם״. האייפמיזם הבירוקרטי היה שקוף לכל יושבי החדר. אייכמן יעיד מאוחר יותר במשפטו בירושלים שהשפה בוואנזה הייתה ישירה הרבה יותר משבא לידי ביטוי בפרוטוקול: דובר על שיטות הריגה, מיהם שיחוסלו וכיצד.
ההתנגדויות שעלו לא היו מוסריות. שטוקרט שאל איך לטפל ב״מישלינגים״ — בני תערובת — והציע עיקור כפוי. נציגי משרד החוץ דאגו לסיבוכים דיפלומטיים. נוימן, נציג ״תוכנית ארבע השנים״, ביקש פטור זמני ליהודים בתעשיות חיוניות; היידריך הסכים. הפרוטוקול, שניסח אייכמן, הופץ בשלושים עותקים ממוספרים. רק אחד — עותק 16, שנשלח למרטין לותר ממשרד החוץ — שרד את המלחמה ונמצא ב-1947 בידי התובע האמריקני רוברט קמפנר.
בביצוע המעשי של הפתרון הסופי תיסרק אירופה ממערב למזרח. היהודים המפונים יובאו קבוצה אחר קבוצה לגטאות מעבר, על מנת שיועברו משם הלאה מזרחה.פרוטוקול ועידת ואנזה, סעיף ד׳ (טיוטת אייכמן, 20 בינואר 1942), עותק 16 מתוך 30
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ועידת ואנזה לא ייסדה את השואה. עד 20 בינואר 1942 כבר היו רצוחים כחצי מיליון יהודים בידי ה״איינזצגרופן״ ויחידות המשטרה במזרח; משאיות הגז בחֶלְמְנוֹ פעלו מ-8 בדצמבר 1941. כריסטופר בראונינג ב״מקורות הפתרון הסופי״ (ייל 2004) ופטר לונגריך ב״השואה״ (אוקספורד 2010) ממקמים את ההכרעה לכלייה במהלך סתיו 1941. ואנזה היתה ועידת תיאום, לא ועידת יסוד.
מה שוואנזה השיגה היה מנהלי. היידריך קבע את עליונות ה-RSHA על ה״פתרון הסופי״ אל מול תביעות מתחרות של הבירוקרטיה האזרחית. הפרוטוקול שימש מסמך-הוראה שהפיץ את הבירוקרטיה הגרמנית רשמית לתוך מנגנון הרצח. ספרו של מארק רוזמן ״הווילה, האגם, הישיבה״ (פינגווין 2002) מתאר את ואנזה כרגע שבו רצח עם הפך פריט שגרתי בעבודה הבין-משרדית.
השפה הבירוקרטית של הפרוטוקול היא דוגמה מובהקת למה שראול הילברג, ב״השמדת יהודי אירופה״ (ייל, מהדורה 2003), כינה אוצר המילים הנאצי של אייפמיזם: ״הוצאה״ למקום אחר במקום גירוש; ״טיפול מיוחד״ במקום רצח; ״פתרון סופי״ במקום השמדה. שוֹל פרידלנדר ב״גרמניה הנאצית והיהודים״ (1997, 2007) משלב את הרישום הבירוקרטי של המבצעים עם קולות הקרבנות עצמם.
וילת ואנזה עצמה — אם גרוסן ואנזה 56-58 — נפתחה ב-1992, ביובל החמישים לוועידה, כ״בית ועידת ואנזה״, אתר זיכרון וחינוך קבוע. חדר הישיבות נשמר. עותק 16 של הפרוטוקול מוצג. שמות חמישה-עשר המשתתפים על הקיר, עם גורלם המאוחר: שישה הועמדו לדין בנירנברג, שלושה הוצאו להורג; אייכמן נשבה בארגנטינה ב-1960, נשפט בירושלים, הוצא להורג ב-1962.
מה שהוכרע במחצית השנייה של 1941 הפך ב-20 בינואר 1942 לעבודה — מוקצה, מתוזמן, ומתועד בפרוטוקול. ואנזה לא החליטה על רצח. היא הפכה את הרצח לשגרה.מארק רוזמן, ״הווילה, האגם, הישיבה״ (2002)