מרד גטו ורשה
מרדכי אנילביץ׳ ושבע מאות לוחמי אי״ל ואצ״י מחזיקים מעמד מול ה-SS עשרים ושבעה ימים — המרד היהודי הגדול ביותר במלחמה.
הסיפור המקראי
באפריל 1943 החזיק גטו ורשה כששים אלף יהודים, שריד אוכלוסייה שמנתה למעלה מארבע מאות וחמישים אלף ב-1941. בין 22 ביולי ל-21 בספטמבר 1942 גורשו במסגרת ה״גרוסאקציה ורשה״ כ-254,000 איש למחנה ההשמדה טרבלינקה, שמונים קילומטרים מצפון-מזרח. בקרב הנותרים הצטיירה הבנה קשה: כל גירוש נוסף משמעו מוות. בתוך השריד הזה נוצרו שני ארגוני מחתרת צבאיים: הארגון היהודי הלוחם — אי״ל (ŻOB) — בראשות מרדכי אנילביץ׳ בן השלוש-ועשרים מהשומר הצעיר; והאיגוד הצבאי היהודי — אצ״י (ŻZW) — שאוכלס בעיקר ברוויזיוניסטים ובחיילי צבא פולין משוחררים.
בערב פסח, 19 באפריל 1943, נכנס בריגדה-פיהרר יורגן שטרופ לגטו עם כאלפיים חיילים — וופן-SS, וֶרְמַאכט, עוזרי טראווניקי, משטרה פולנית — כדי לחסל אותו במתנת יום-הולדת חמישים להיטלר. הוא נתקל במטענים מאולתרים, בקבוקי תבערה, ואש מגגות וחלונות בפינת הרחובות נלבקי וגנשה. דגלי ישראל ופולין הונפו יחד מעל גגות כיכר מורנובסקי בידי לוחמי אצ״י. במשך 27 ימים החזיקו כ-700 לוחמים יהודים, חמושים בכמה מאות אקדחים, מספר מצומצם של רובים ותתי-מקלעים, ורימוני יד תוצרת בית, את הצבא הגרמני בקרבות רחוב.
תגובת שטרופ הייתה שיטתית. משלא הצליח להכריע את הלוחמים בקרב פתוח, הורה לשרוף את הגטו, בית אחר בית. חיילי SS הציתו בתי מגורים בעוד להביורים וכלבים הוציאו תושבים ממרתפים ובונקרים. אנילביץ׳ ומפקדת אי״ל עברו לבונקר ב-מילא 18; ב-8 במאי 1943, לאחר שהבונקר אותר וגוּז, מתו שם אנילביץ׳, אהובתו מירה פוכרר, ורוב המפקדה — בידי עצמם או מחנק. קומץ ניצולים בראשות מרק אדלמן יצא דרך הביוב ב-10 במאי לצד ה״ארי״.
ב-16 במאי 1943 פוצץ שטרופ את בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה כסיכום סמלי. הוא שלח את ״דוח שטרופ״ — אלבום עור מאויר בשם ״אין עוד רובע מגורים יהודי בוורשה״ — בשלושה עותקים. הוא רשם 56,065 יהודים שנהרגו או נלכדו. הדוח, עם תצלומיו של נשים וילדים בידיים מורמות, ובהם הילד הקטן בכובע ובמכנסיים קצרים שהפך לאחת מתמונות המאה העשרים — שרד את המלחמה. שטרופ נשפט בוורשה ונתלה ב-1952. אך לראשונה בשואה לחמו יהודים בצבא גרמני קרוב לחודש, והעולם נאלץ להבחין.
אינני יכול לתאר לך את התנאים שבהם היהודים חיים. רק אחדים, מעטים מאוד, יחזיקו מעמד. השאר יספו, במוקדם או במאוחר. הקובייה נפלה. עיקר הדבר — חלום חיי התגשם. הגנה עצמית בגטו הפכה למציאות.מרדכי אנילביץ׳, מכתב אחרון ליצחק צוקרמן, 23 באפריל 1943, ארכיון יד ושם
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ההיסטוריה האקדמית הסטנדרטית היא ספרו של ישראל גוטמן ״התקוממות גטו ורשה״ (1994), המסתמך על ניסיונו האישי במחתרת ועל תיעוד פולני, גרמני ויידי רחב. גוטמן ממקם את הלוחמים בכ-750 — כ-220-300 באי״ל, כ-250-450 באצ״י, השאר לא-משויכים — חמושים בכעשרה רובים ותתי-מקלעים, כחמישים אקדחים, ורימונים תוצרת בית. מולם 2,090 חיילים של שטרופ, עם טנקים, רכב משוריין, ארטילריה ולהביורים.
שני המקורות הראשוניים העיקריים: ארכיון רינגלבלום — ״עונג שבת״, חוגו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום שמ-1940 ואילך תיעד באופן שיטתי כל היבט של חיי הגטו וקבר את החומר בכדי חלב ובקופסאות מתכת מתחת לבנייני הגטו. שניים משלושה מאגרים נמצאו לאחר המלחמה (1946 ו-1950); השלישי עדיין אבוד. הספר הסטנדרטי: סמואל קַסוֹב, ״מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?״ (אוניברסיטת אינדיאנה, 2007). המקור השני: דוח שטרופ עצמו.
התקוממות הגטו אינה התנגדות חמושה היהודית היחידה בשואה, אך היא הגדולה והמתועדת ביותר. מרידות קטנות יותר היו בטרבלינקה (2 באוגוסט 1943), בסוביבור (14 באוקטובר 1943), בקרמטוריום IV באושוויץ-בירקנאו (7 באוקטובר 1944), בגטאות וילנה וביאליסטוק (אוגוסט 1943), ובעשרות יחידות פרטיזנים ביערות בלארוס וליטא. יהודה באואר ב״לחשוב מחדש על השואה״ (ייל, 2001) ונחמה טק ב״התנגדות״ (אוקספורד, 1993) מספקים את המסגרת הרחבה.
מקומה של ההתקוממות בזיכרון היהודי לאחר המלחמה היה מורכב. אדלמן, בשיחותיו עם חנה קראל, גרס שההתקוממות הייתה בעיקר בחירה כיצד למות. צוקרמן, בזיכרונותיו, ראה אותה כתחיית הכבוד הצבאי היהודי. שני המשפטים עיצבו את היום שבו נקבע יום הזיכרון לשואה הישראלי, כ״ז בניסן — מועד שנקבע במכוון להתאמה לשנתה של ההתקוממות.
לא החלטנו להילחם כדי להציל את היהודים. ידענו שאיננו יכולים. החלטנו להילחם כדי לבחור איך נמות. למות עם נשק ביד, ולא שוכבים על רצפת קרון בקר.מרק אדלמן, אצל חנה קראל, ״להגן על להבה״ (1986)