גזרות אנטיוכוס
המלך הסלאוקי אוסר על השבת, מילה ותורה, מציב את ״השיקוץ המשומם״ על המזבח, ומצית את מרד החשמונאים.
הסיפור המקראי
בשנת מאה ארבעים וחמש למלכות יוון — מן היום שלקח סלאוקוס בן אנטיוכוס את חלקו — עלה על ישראל אנטיוכוס המכונה אפיפנס, מלך היוונים, בן המלך אנטיוכוס. שב ממצרים בחמה גדולה, כי הרומים השיבוהו ביום אלאוסיס; שלח את צבאותיו על ירושלים, נכנס למקדש בגאוותו, ולקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור וכלי שירותיה ואת שולחן הפנים ואת הפרוכת. ועשה הרג רב, ודיבר גדולות.
כעבור שנתיים שלח המלך את אפולוניוס שר המסים אל ערי יהודה, ובא לירושלים בהמון רב, ודיבר אל העם דברי שלום במרמה. וכאשר האמינו לו, התנפל על העיר פתאום ביום השבת, והרג עם רב, ושרף את הבתים באש, והרס את חומותיה. את הנשים ואת הילדים הוליך שבי, ואת המקנה לקח לרכוש.
וכתב המלך לכל מלכותו, להיות עם אחד, וכל איש יעזוב חוקיו. הציב מלך יוון את שיקוץ המשומם על המזבח — מזבח לזאוס האולימפי על מזבח ה׳ — ובחמשה ועשרים לחודש התשיעי, הוא חודש כסלו, זבחו עליו חזיר. ואסר את השבת, את המועדים, ואת ברית המילה; וספרי התורה אשר מצאו, קרעו לקרעים ושרפו באש.
וכל אשר לא יסכים לעשות כדבר המלך — מות יומת. הוציאו להורג את הנשים אשר מלו את בניהן, ועולליהן תלויים על צואריהן. ורבים בישראל התחזקו וקיימו בלבם שלא יאכלו דבר טמא, ובחרו במוות מאשר בחילול. ויהי קצף גדול על ישראל.
וּבְיוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ זָבְחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עַל מִזְבַּח הָאֱלֹהִים. הוֹצִיאוּ לַהֲרוּגָה אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר מָלוּ בְּנֵיהֶן. וְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל גָּמְרוּ אֹמֶר בְּלִבָּם שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל כָּל דָּבָר טָמֵא, וּבָחֲרוּ בַמָּוֶת.מקבים א׳ א׳, נ״ט–ס״ג
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
רדיפת אנטיוכוס הרביעי אפיפנס (מלך 175–164 לפנה״ס) משוחזרת מארבעה מקורות עיקריים בנטיות שונות: מקבים א׳ (היסטוריה חצרנית חשמונאית, נכתבה בעברית בערך 100 לפנה״ס), מקבים ב׳ (אפיטומה יוונית של חיבור בן חמישה כרכים אבוד לג׳סון מקירני), נבואות דניאל ז׳–י״ב (חוברו בעיצומה של הרדיפה, בערך 167–164 לפנה״ס), ו׳ההיסטוריות׳ האבוד של פוליביוס — שורד רק בקטעים שמשמרים דיודורוס סיקולוס ואתנאיוס. בהצלבה עם יומני אסטרונומיה אכדיים מבבל, ניתן לקבע את הכרונולוגיה לחודש.
השחזור הקלאסי של אליאס ביקרמן (אלוהי המקבים, 1937; מהדורה אנגלית 1979) טען, בניגוד לתפיסה הישנה שהאשימה את אנטיוכוס לבדו, שגזרות המלך הוסתו בידי סיעה הלניסטית בתוך הכהונה הירושלמית עצמה — הכוהנים הגדולים יסון ומנלאוס, אשר רכשו את משרותיהם וביקשו לייסד את ירושלים מחדש כפוליס יוונית בשם ״אנטיוכיה״. המשבר היה אפוא מלחמת אזרחים יהודית פנימית על זהות, שלתוכה התערב אנטיוכוס לצד המתייוונים. מחקר מאוחר (הנגל, גרון, הוניגמן) חידד את התזה אך לא הפכה.
הגזרות עצמן חסרות תקדים במדיניות הדתית ההלניסטית. שום מלך סלאוקי לא אסר מעולם על שמירת דת של עם נתין; אנטיוכוס השלישי אף אישר במפורש את זכות היהודים לחיות לפי חוקי אבותיהם (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות י״ב, 142–144, מצטט את הדיאגרמה של המלך עצמו). האיסור משנת 167 על שבת, מילה ותורה; חילול המזבח בפסל זאוס האולימפי; וכפיית קרבן חזיר ליצירת המרת דת — חסרים כל מקבילה בעולם ההלניסטי.
מדוע עשה זאת אנטיוכוס? פוליביוס רומז על משבר פיסקלי: המלך זקוק לאוצר המקדש כדי לשלם את שילומי רומא שהוטלו באפמיאה ב-188 לפנה״ס. ביקרמן הדגיש את לחץ המתייוונים. עבודות חדשות (הוניגמן, סיפורי כהנים גדולים ומסים, 2014) ממסגרות את הרדיפה כמרד מסים שקורסם כדתי. תהיה הסיבה אשר תהיה, ההלם התרבותי הוליד את מתתיהו ובניו, את החשמונאים — ושלוש שנים לאחר מכן יחנכו מחדש את המזבח, בחג חנוכה.
רדיפת אנטיוכוס היתה הרדיפה הדתית השיטתית הראשונה בהיסטוריה המתועדת; לפני 167 לפנה״ס לא חשבה שום ממשלה לאסור דת של עם ככזו.אריך גרון, מורשת והלניזם (1998), בפרפרזה