בולות עיר דוד
טביעות חותם בחימר חרוך ששרדו את המוקד הבבלי בעיר דוד נוקבות בשמות פקידי ירמיהו — גמריהו בן שפן, יהוכל בן שלמיהו, גדליהו בן פשחור.
הסיפור המקראי
ספר ירמיהו נוקב בעשרות פקידי החצר היהודאית המאוחרת — שרים, סופרים, כהנים, קציני צבא — רבים מהם בחטיפה, בלב נבואה או סצנת חצר המסתיימת בפסוק. הקורא רק לעיתים נדירות עוצר על השמות הללו; הם רהיטי הפוליטיקה של ממשל נידון, האנשים שזימנו והשתיקו ולבסוף עצרו את הנביא, שהתווכחו האם להאזין לו או להשליכו לבור, שנשאו מגילות בין דירת המלך לחצר הארמון. הם דמויות רקע בסיפור קדמי.
אך משום שנרטיבי הנביא נסיבתיים במידה קיצונית — מלאי תארים, שמות אבות ומיקומים — הם מתארים מעמד בירוקרטי אמיתי וזיהוי. ירמיהו אינו אומר ״סופר בא אלי״; הוא אומר ״גְמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר, בְּלִשְׁכָּתוֹ בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן, פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה הֶחָדָשׁ.״ דיוק כזה מזמין סוג מסוים של מבחן: האם אנשים אלה אמיתיים? האם הבירוקרטיה האחרונה של הממלכה הותירה עקבות — טביעות חותמיה, תיוקיה הארכיוניים, ניירת המינהל שלה — תחת חורבות 586 לפנה״ס?
המקרא העברי מכיל למעשה את מה שמשתווה לרשימה חלקית של בני זמנו של ירמיהו. שפן הסופר ובניו אחיקם, גמריהו ואלעשה, נכדו גדליהו (פחת יהודה האחרון), ובן גדליהו מיכיהו; הכהן פשחור בן אמר; הפקידים המלכותיים יהוכל בן שלמיהו ופשחור בן מלכיה, שבאו לדרוש את מות ירמיהו; הסריס עבד-מלך הכושי, שמשך את ירמיהו מהבור; הסופר ברוך בן נריהו, שלקח את הכתב מפי ירמיהו, ואחי ברוך שריהו, שנשא מגילה לבבל. כל אחד נקוב בשם אביו. לכל אחד, בעולם הפוליטי של ירושלים סוף המאה ה-7, היה חותם אישי.
מה שהופך את בולות ירושלים לבלתי רגילות הוא שרצפות משרדי הפקידים האלה נחפרו בחלקן — ועל אותן רצפות שכבו טביעות חותמיהם. לא כל שמות ירמיהו אומתו, אך אחדים אומתו, בדיוק אפיגרפי: גמריהו בן שפן, הסופר שבלשכתו נקרא בקול לראשונה מגילת ירמיהו (ירמיהו ל״ו, י); יהוכל בן שלמיהו, שבא לדרוש את מות הנביא (ירמיהו ל״ח, א); פשחור בן אמר, היריב הכוהני ששם את ירמיהו במהפכת (ירמיהו כ׳, א). השמות יוצאים מהמגילה אל העפר.
וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית יְהוָה, בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר, בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה הֶחָדָשׁ, בְּאָזְנֵי כָּל הָעָם.ירמיהו ל״ו, י
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
בולה (רבים: בולות) הוא גוש קטן של חימר חתום בחותם השולח ומופעל על קשירת מסמך פפירוס מגולגל, ששימש בו זמנית כסגירה המעידה על חבלה וכחתימת השולח. כשהמסמך נפתח, הבולה נשברה והושלכה; כשהמסמך תויק, הבולה לעתים קרובות נשארה מחוברת לפפירוס המגולגל והקשור עד שהפפירוס התפרק. בשכבות ההרס של אתרי תקופת הברזל — בייחוד התלקחות 586 לפנה״ס הבבלית — הפפירוס נשרף בנקיות בעוד חום האש אופה את בולת החימר לטרקוטה קבועה, משמרת את טביעת החותם בבהירות גבישית. הבולות הן, באופן פרדוקסלי, יתרון של האסון.
מטמון בולות תקופת הברזל הראשון הגדול מירושלים — חמישים ואחת בולות המשמרות את טביעות ארבעים וחמישה חותמים שונים — נחפר על ידי יגאל שילה ב-1982 באזור G בצלע המזרחית של עיר דוד, בעצמיו של ההרס של מה שהפך להיקרא ״בית הבולות,״ חדר ארכיון מינהלי שנשרף ב-586 לפנה״ס. המטמון פורסם במלואו על ידי יאיר שוהם בכרך 6 של סדרת הדוחות הסופיים של עיר דוד (קדם 41, 2000). ארבעים וחמשת החותמים שייכים לארבעים ושלושה אנשים נקובי שם בתוספת שני חותמים אייקונוגרפיים בלבד; שמות רבים מורכבים עם יהוה (יָהוּ-) ואחד — גמריהו בן שפן — תואם בדיוק לדמות נקובת שם בספר ירמיהו.
עונות חפירה עוקבות בעיר דוד, בייחוד החפירות המחודשות בהובלת אילת מזר בתחילת המאה ה-21, הפיקו שתי בולות נוספות הנושאות שמות הידועים מירמיהו. ב-2005 פרסמה צוות מזר בולה הקוראת ״לְיהוּכַל בן שלמיהוּ בן שֹׁבי,״ שנמצאה בעצמיו של הרס ברזל ב׳ מסטרטיגרפי בצלע המזרחית. יהוכל בן שלמיהו נקוב פעמיים בירמיהו (ל״ז, ג; ל״ח, א) כקצין של המלך צדקיהו שתחילה ביקש מהנביא תפילה ואחר כך דרש את הוצאתו להורג. ב-2008 פרסם אותו פרויקט בולה שנייה, ״לִגְדַלְיָהוּ בן פשחור,״ עם אותו הקשר חיפוש; גדליהו בן פשחור נקוב בירמיהו ל״ח, א כאחד הפקידים שהצטרפו ליהוכל בדרישה למות הנביא.
ספר העזר הסטנדרטי לתחום הרחב יותר הוא נחמן אביגד ובנימין סס, ״קורפוס חותמות חתימה מערב-שמיים״ (האקדמיה הישראלית למדעים, 1997). ספרו הקודם של אביגד ״בולות עבריות מימי ירמיהו״ (החברה לחקר ארץ ישראל, 1986) עוסק במטמון נפרד שנרכש בשוק, חסר פרובננס, של 255 בולות שצף בשוק העתיקות ב-1975, כולל אחת הקוראת ״לְבֶרֶכְיָהוּ בן נֵרִיָּהוּ הסופר״ — התאמה מדויקת לברוך בן נריה, סופרו של ירמיהו. עם זאת, מעמדו חסר הפרובננס של אותו מטמון הגביל את משקלו הראייתי; הבולות החפורות של שילה ומזר מתקבלות על ידי התחום כבטוחות.
בולות עיר דוד מספקות חלון מינהלי בן זמן אמת אל העולם הבירוקרטי בו שכן ירמיהו הנביא ועמו ריב. הן הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לתיק כוח אדם של משרד יהודה האחרון.אילת מזר, ״החומה שבנה נחמיה״ (BAR 2009)