הסכמי קמפ דייוויד
שלושה-עשר ימים באחוזת נופש במרילנד: בגין, סאדאת וקרטר חוֹשלים את חוזה השלום הראשון בין מדינה ערבית לישראל — סיני תמורת שלום, שנחתם במרץ 1979.
הסיפור המקראי
המשמעות הדתית-טקסטואלית של ועידת קמפ דייוויד בספטמבר 1978 פעלה מתחת לפני השטח הדיפלומטיים. סיני, הטריטוריה שהונחה על שולחן המשא ומתן, היא עצם המדבר שבו ממקמת המסורת הישראלית את מתן תורה. עבור מנחם בגין, שהתעצב בציונות הרוויזיוניסטית של זאב ז׳בוטינסקי ובסביבה הדתית-לאומית של בריסק שבין-המלחמות, ארץ ישראל היתה פיקדון בריתי — אך סיני עצמה, השוכנת מחוץ לגבולות המובטחים בבראשית ט״ו ובמדבר ל״ד, נפלה אל מחוץ לנחלת הברית. הבחנה טקסטואלית זו היא שאפשרה לבגין, היחיד בין ראשי ממשלות ישראל, לוותר על שטח כבוש בלא לסתור את המסגרת הציונית-דתית שממנה שאב את סמכותו.
המסגור של אנואר סאדאת היה טקסטואלי באותה מידה. נאומיו הציבוריים העלו שוב ושוב את דמותו של יוסף ואת הקרבה האברהמית של שלוש הדתות המונותאיסטיות; נאומו חסר התקדים בכנסת בנובמבר 1977 נפתח באל-פאתחה וציטט את פסוקי הקוראן על בני ישראל. במסורת המשפט האסלאמי, שאלת ההסכם עם ישות לא-מוסלמית המחזיקה אדמות שהיו פעם חלק מדאר אל-איסלאם נשלטת על-ידי הדוקטרינות של צֻלח (פיוס) והודנה (הפסקת אש); יועציו הדתיים של סאדאת באל-אזהר, בראשות השייח׳ עבד אל-חלים מחמוד, סיפקו את הפתוות שמיסגרו את המשא ומתן כצֻלח מותר ולא ככניעה אסורה.
שלושה-עשר ימי המשא ומתן, בתיווך ג׳ימי קרטר — בפטיסט דרומי שקרא בכתבי הקודש מדי יום ושבשלב מסוים הפיק רשימה בכתב ידו של שמות נכדיו של סאדאת כדי לפרוץ מבוי סתום — סבבו שוב ושוב סביב שאלת ירושלים והגדה המערבית, שבגין כינה אותן בשמותיהן המקראיים, יהודה ושומרון. הסכם המסגרת שנחתם ב-17 בספטמבר 1978 דחה את השאלות הללו. נוסחת האוטונומיה לתושבים הפלסטינים שאבה, בניסוחו של בגין, ממערכת המילט של התקופה העות׳מאנית ולא ממודל מקראי כלשהו; הוא דחה את לשון הריבונות.
חוזה השלום עצמו, שנחתם בוושינגטון ב-26 במרץ 1979, הוצג על-ידי שני המנהיגים בקצב כתבי הקודש. סאדאת ציטט את חזון הנביא ישעיהו על חרבות הנכתשות לאתים; בגין ציטט את תהילים קכ״ו. המסגור הדתי לא מנע את עלויות החוזה הפנים-מצריות: סאדאת נרצח ב-6 באוקטובר 1981 על ידי חברי אל-ג׳יהאד אל-איסלאמי שהשיגו פתווה מהשייח׳ העיוור עומר עבד אל-רחמן המכריזה עליו כעל שליט כופר תחת דוקטרינת הת׳כפיר.
לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד שכול.אנואר סאדאת, נאום בכנסת, 20 בנובמבר 1977
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ההקשר האסטרטגי של קמפ דייוויד היה אחרית מלחמת אוקטובר 1973 והסכמי ההפרדה שתיווך הנרי קיסינג׳ר ב-1974 וסיני ב׳ בספטמבר 1975. עד 1977 הייתה מצרים פושטת רגל: האינפיתאח של סאדאת, פתיחת הכלכלה, נכשל במשיכת הון מערבי ואילו הסיוע הסובייטי הסתיים אחרי גירוש היועצים ב-1972. מחקרו המוסמך של ויליאם קוונדט Camp David: Peacemaking and Politics (ברוקינגס, 1986), המתבסס על תיקי המועצה לביטחון לאומי שהוסרה מהם החיסיון, מראה שביקור ירושלים של סאדאת בנובמבר 1977 קדמו לו מגעים חשאיים בתיווך מרוקאי ברבאט בין חסן תוהאמי למשה דיין חודשיים קודם לכן.
פסגת קמפ דייוויד נמשכה מ-5 עד 17 בספטמבר 1978. הכנותיו של קרטר, המתועדות בספרו של לורנס רייט Thirteen Days in September (2014) ובספרו של קרטר עצמו Keeping Faith (1982), נשענו על פרופילי מודיעין שהוכנו במשרד לניתוח פוליטי של ה-CIA ועל מחקר התנהגותי שהוזמן מפסיכיאטרים בוולטר ריד. שני מסמכי המסגרת שנחתמו ב-17 בספטמבר — מסגרת לשלום במזרח התיכון ומסגרת לחתימת חוזה שלום בין מצרים וישראל — נוסחו בעיקר על ידי עוזר הנשיא קוונדט והיועץ המשפטי הישראלי אהרן ברק, לימים נשיא בית המשפט העליון.
התמורה המהותית הייתה ברורה: נסיגה ישראלית מלאה מסיני, כולל פירוק שדות התעופה באצי״ון ובאיתם וגוש ההתיישבות ימית, בתמורה להכרה מצרית מלאה, פירוז סיני תחת כוח רב-לאומי (ה-MFO, שמטהו באל-גוראח), וחופש שיט במצרי טירן ובתעלת סואץ. מכתבי לוואי על ירושלים ועל הקפאת ההתנחלויות בגדה המערבית נוסחו אך פרשנותם נשנתה כמעט מיד — בגין סבר שההקפאה חלה רק על שלושה חודשים, קרטר עמד על משך משא ומתן האוטונומיה.
השלכותיו האסטרטגיות של החוזה נותחו ב-Heroic Diplomacy של קנת שטיין (1999) ובהיסטוריוגרפיה הישראלית של איתמר רבינוביץ׳. הוצאת מצרים מהקואליציה הצבאית הערבית הפכה מלחמה קונבנציונלית מתואמת נגד ישראל לבלתי-אפשרית מבנית אחרי 1979 — עובדה שמלחמת לבנון 1982, מלחמת חיזבאללה 2006 ומלחמת עזה 2014 כולן אישרו בהיקפן הגאוגרפי המוגבל. תגובת הליגה הערבית הייתה החלטת ועידת בגדאד בנובמבר 1978, שהשעתה את חברות מצרים והעבירה את מטה הליגה לטוניס עד 1989.
קמפ דייוויד לא היה נס אסטרטגי גדול. הוא היה הקודיפיקציה, בצורה משפטית וטריטוריאלית, של עובדות שמלחמת 1973 כבר ביססה בשטח.אבי שלאים, החומה הברזלית (2000)