התנצרותו של קונסטנטינוס
בקרב הגשר המילבי רואה הקיסר אות צלב בשמיים ומתנצר — מהפך שיכפיף את רומא לכנסייה ויעצב את גורל היהדות לחמש־עשרה מאות שנה.
הסיפור המקראי
בבוקר אחד של אוקטובר בשנת 312, עמד מצביא רומאי לפני צבאו מחוץ לשערי רומא ונשא עיניו השמיימה. הוא צעד מגאליה כנגד יריבו מַקְסֶנְטיוּס; לגיונות איטליה ערוכים כנגדו; הטיבר מאחור. אוסביוס, ששמע את הסיפור מפי קונסטנטינוס עצמו, מספר שראה אות בשמיים — צלב של אור על פני שמש הצהריים, ובו הכתובת: בְּזֶה תְּנַצֵּחַ.
הוא חרת את האות על מגיני חייליו — האותיות היווניות חי ורוֹ, שתי האותיות הראשונות של כריסטוֹס, חבורות לכלי אחד. הם חצו את הטיבר בגשר המילבי. מקסנטיוס טבע בנהר. דגל החי־רו נכנס לעיר הקיסרים בניצחון, ועידן הניצחון הפגאני הארוך של רומא בא לקצו במעבר שבור של גשר סירות.
לנוצרי האימפריה נסדק הרקיע. שלוש מאות שנים של רדיפה לסירוגין, של קטקומבות וקדושים מעונים, של בישופים נגררים לבתי דין, פינו מקום בן לילה לחסד הקיסר. קונסטנטינוס השיב כנסיות מוחרמות, החזיר כמרים מגלות, פטר בישופים ממיסים, כינס ועידות. הוא בנה בזיליקות ברומא, בירושלים על הקבר, בבית לחם על המערה. הצלב נעשה לסטנדרט החדש של האימפריה.
ליהודי האימפריה גם נסדק הרקיע — אבל באופן אחר. האל ששלט בירושלים הזדהה עתה עם אלוהי הקיסר הנוצרי. החוק הרומי, שעוד מעט יהיה חוק נוצרי, התייחס לישראל אחרת מבעבר: מוגן כעֵד, מוגבל כיריב, יותר ויותר אחיו המבוזה של העם הנבחר החדש. התפנית הקונסטנטיניאנית תעצב את חיי היהודים חמש־עשרה מאות שנה.
לעת הצהריים, כאשר היום כבר נטה, הוא ראה במו עיניו את סמל הצלב מאור בשמיים, מעל השמש, ועליו הכתובת: בזה נצח.אוסביוס, חיי קונסטנטינוס א', כ"ח
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
קונסטנטינוס הראשון (כ־272—337 לספירה) ניצח את מקסנטיוס בקרב הגשר המילבי ב־28 באוקטובר 312, נעשה שליט יחיד במערב האימפריה הרומית, וב־324 בכלל האימפריה. סיפור ההתנצרות מגיע משני מקורות בני זמן קרוב: ספרו של לקטנטיוס על מות הרודפים (כ־314–15) מוסר חלום בליל הקרב שבו נצטווה קונסטנטינוס לסמן את אות האל השמימי על מגיני חייליו; חיי קונסטנטינוס של אוסביוס (כ־339), שנכתבו לאחר מות הקיסר, נותן את חזון הצלב של הצהריים המפורסם.
היסטוריונים בני זמננו (ת"ד ברנס, ה"א דרייק, פיטר לית'ארט) קוראים את ההתנצרות כהיערכות פוליטית ודתית הדרגתית ולא כמפנה על־טבעי יחיד. הטביעה מספרת את הסיפור: קונסטנטינוס המשיך לטבוע מטבעות סול אינוויקטוס עד שנות ה־320, ורק אחרי 324 דמינו סמלים נוצריים מובהקים. צו מילאנו (313), שהוצא יחד עם ליציניוס, העניק סובלנות לכל הדתות והשיב רכוש נוצרי מוחרם — מפנה משפטי שעוד לא הפך את הנצרות לדת המדינה (זה קרה תחת תאודוסיוס ב־380).
ההשלכות על היהדות התגלגלו לאורך המאה הרביעית. חקיקתו של קונסטנטינוס עצמו משקפת אמביוולנטיות: חוק משנת 315 (Cod. Theod. 16.8.1) הגן על מומרים יהודים לנצרות מפני הטרדה אך כינה את היהדות "כת פראית ומאוסה". קיסרים נוצרים מאוחרים יותר הגבילו נישואי תערובת, אסרו בעלות יהודית על עבדים נוצרים, וחסמו ליהודים את כניסתם למשרות ציבוריות. הסופרסיוניזם התיאולוגי שפיתחו אוסביוס, אתנסיוס ויוחנן כריסוסטומוס היה לו עיבוי משפטי וחומרי.
הטביעה הארכיאולוגית מרשימה. קונסטנטינוס הזמין את כנסיית הקבר בירושלים (335), את בזיליקת המולד בבית לחם (כ־339), את כנסיית פטרוס המקורית ברומא, ואת הבזיליקה הלטרנית. הקיסרית הלנה, אמו, יצאה למסע צליינות מפורסם בארץ הקודש בשנים 326–28; אגדת הצלב האמיתי נולדת בתקופה זו, גם אם המקורות הקדומים ביותר (אמברוסיוס, רופינוס) הם מסוף המאה הרביעית, זמן רב אחרי מותה.
תקופת קונסטנטינוס מסמנת מפנה מרכזי ביחסים שבין המדינה הרומית לכנסייה הנוצרית, אך טעות תהיה לדמיין שהפגאניות קרסה והנצרות ניצחה בן לילה.פיטר בראון, עליית הנצרות המערבית (מהדורה שנייה 2003)