צו מילאנו
קיסרי רומא שמים קץ לרדיפת המאמינים. אך ככל שכת הנצרות עולה לכס המלכות, צל תיאולוגי חדש נופל על התפוצה המפוזרת.
הסיפור המקראי
באפלת הגלות העמוקה, בעוד אימפריית הפגאנים של אדום רמסה את הארץ תחת רגלי ברזל, חלה תמורה בלתי צפויה ברחבי העולם הרומי. קיסרי רומא פרסמו צו מדהים, שהכריז על קץ הרדיפות חסרות הרחמים של המאמינים ודרש הפסקת שפיכות דמים על רקע דתי. העידן שבו הושלכו אנשים לאריות ונשרפו בזירות נראה היה, סוף סוף, כמתקרב לקיצו.
הצו של קונסטנטינוס הביא הקלה עצומה לרבים, ובכללם למאמינים הנוצרים המוקדמים שחלקו את הקטקומבות התת-קרקעיות ואת חולות הגלדיאטורים עם קדושי ישראל. ואולם, 'שלום' חדש זה נשא בתוכו אות מבשר רעות וכבד עבור צאצאי יעקב. מה שנראה היה כשחר החירות הדתית, היה למעשה זריעתה של צרה תיאולוגית חדשה ועמוקה.
כאשר כת הנוצרי עלתה מן הצללים אל כס הקסרות עצמו, נסדקה לתמיד אחוות הנרדפים העתיקה. הצלב, ששימש בעבר כמכשיר עינויים והוצאה להורג רומאי אכזרי נגד היהודים, התנוסס כעת בעוז על מגני האימפריה ודגליה. הנרדפים הפכו במהירות לאדוני המדינה.
הדינמיקה הרוחנית של הגלות השתנתה באופן דרסטי. ישראל לא עמד עוד כעד המונוטאיסטי היחיד מול עולם פגאני טהור. במקום זאת, העם היהודי ניצב כעת מול דת בת עוצמתית ועולה, האוחזת בחרבה האדירה של רומא וטוענת להיות 'ישראל האמיתי'. צילה הארוך והמעיק של האימפריה הנוצרית החל לרדת על התפוצה הפזורה, ודחף את האומה לעידן חדש של גלות.
פשט עשיו את בגדי עבודת האלילים והתעטף באדרת חדשה, אך חרבו נותרה שלופה כנגד אוהלו של יעקב.רשומות הגלות
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
בשנת 313 לספירה, התכנסו קיסר רומא המערבית קונסטנטינוס הראשון וקיסר רומא המזרחית ליקיניוס במילאנו, והוציאו הצהרה היסטורית של סובלנות דתית. 'צו מילאנו' הביא רשמית לסיומן של רדיפות דיוקלטיאנוס האכזריות. הצו העניק לנצרות, לצד כל שאר הדתות, מעמד חוקי מלא ברחבי האימפריה הרומית, החזיר רכוש מוחרם לקהילות נוצריות, ואסר על אלימות דתית בחסות המדינה.
אף שהצו לא הפך מיד את הנצרות לדת המדינה הרשמית, הוא אפשר העברה מהירה ועצומה של עושר, חסות והשפעה פוליטית לכנסייה. קונסטנטינוס יזם מיזמי בנייה נרחבים של בזיליקות, ובראשם כנסיית הקבר בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם. מסע בנייה זה בחסות המדינה שינה מהיסוד את הנוף הדתי והגיאוגרפי של הלבנט.
עבור התפוצה היהודית, צו מילאנו ציין נקודת מפנה גיאופוליטית הרת סכנות. במהלך העידן הפגאני הקלאסי, היהדות זכתה לרוב לסובלנות כ'דת מותרת' (religio licita) בשל הכבוד הרומאי לעתיקותה. אולם, כאשר הנצרות הפכה מכת שולית לדת המועדפת והמסובסדת בכבדות של המדינה הרומית, החל המעמד האזרחי והחברתי של האוכלוסייה היהודית להישחק בהתמדה.
העשורים שלאחר הצו היו עדים להכנסתה ההדרגתית של חקיקה אימפריאלית רומית שכוונה במפורש להפרדה חברתית ומשפטית בין יהודים לנוצרים. חוקים שאסרו בתכלית האיסור על גיור ליהדות, בעלות על עבדים נוצרים בידי יהודים, ונישואי תערובת - קודדו רשמית. תקופה מכרעת זו הניחה את התשתית המנהלית והמשפטית המערכתית למאות שנים של מדיניות אנטי-יהודית ממוסדת ברחבי האימפריה הביזנטית ואירופה של ימי הביניים.
בראותנו כי זכות זו הוענקה לנוצרים... מצאנו לנכון כי גם לכל האחרים תינתן החירות והיכולת הבלתי מופרעת לדבוק בדת על פי בחירתם.צו מילאנו, כפי שנשתמר אצל לקטנטיוס