יוליאנוס הכופר ופרויקט בניין הבית
הקיסר הפגאני מזמין את היהודים לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים — כדי לבייש את התיאולוגיה הנוצרית. רעידת אדמה ומותו עוצרים את הפרויקט.
הסיפור המקראי
בשנה השלושים ואחת של המאה הרביעית, חצי מאה לאחר שקונסטנטין כרע לצלב, עלה אחיינו על כס הקיסרות והפנה את פניו חזרה אל האלים העתיקים. שמו היה פלאוויוס קלאודיוס יוליאנוס, והנוצרים שיאריכו ימים אחריו יקראו לו ״הכופר״. הוא גדל בפחד, ראה את בני דודיו נרצחים ואת מוריו מצונזרים, ולמד להחביא את התרבות היוונית שלו תחת גלימה נזירית — עד שהלגיונות בגאליה הקימוהו והאימפריה נפלה לידיו.
יוליאנוס ביקש להשפיל את הכנסייה בלי לרדוף אותה. הוא שיקם מזבחות פגאניים; פתח מחדש את מקדשי אפרודיטה ואפולו; ופנה, בחיבה מוזרה ומכוונת, אל היהודים. הוא קרא את אבות הכנסייה, וידע שהם מצביעים על חורבות הר הבית כהוכחה שאלוהי העברים נטש את עמו. אם האבנים יורמו שוב — אם עשן הקרבן יעלה שוב מעל המוריה — הטיעון הנוצרי יתפורר.
הוא קרא לנשיא טבריה והציע ליהודי האימפריה את שאף קיסר לא הציע במשך שלוש מאות שנים: בנו את בית המקדש שלכם, ואוצר רומא ישלם. מכל פזורה עלו הגברים עם הפטישים לירושלים. היסודות נוקו; שורות הבזלת השרופות של חורבן טיטוס נחשפו; העבודה החלה. לעונה אחת נדמה היה שהבטחת הנביאים על בית שלישי עומדת להתקיים בידי הפטרון המוזר ביותר — פילוסוף יווני בגלימת ארגמן.
ואז פרצה אש מן הסלע. הכרוניקות, נוצריות ופגאניות כאחת, מספרות על כדורי להבה הקופצים מן היסודות ומבריחים את הפועלים. רעידת אדמה הרעידה את הגליל באותו קיץ; המחסנים קרסו; בתי המלאכה נשרפו. בטרם חודשה העבודה, מת יוליאנוס בשדה פרסי, נדקר בצידו על ידי חנית שאיש ברומא לא הצליח לזהות את בעליה. יורשיו זנחו את הפרויקט בשקט. הר הבית נותר ריק — והסופרים הנוצריים אספו את הכישלון לאות.
כדורי אש איומים פרצו ליד היסודות וחסמו את המקום בפני הפועלים השרופים; היסוד שדחק אותם בעקשנות לאחור הביא לזניחת המפעל.אמיאנוס מרקלינוס, ספר המעשים כ״ג, א׳
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
יוליאנוס (מלך 361-363 לספירה), הקיסר הרומי הלא־נוצרי האחרון, ניסה להפוך את הסדר הקונסטנטיני בקדמו את הפולחן היווני־רומי המסורתי ובהגבילו את הזכויות הנוצריות. כחלק מתוכנית זו אישר ומימן פרויקט לבניית בית המקדש בירושלים, שהיה בחורבות מאז חורבן טיטוס בשנת 70. המקור בן הזמן האמין ביותר הוא אמיאנוס מרקלינוס (ספר המעשים כ״ג, א׳, 2-3), קצין פגאני ששירת במסע הפרסי של יוליאנוס ומדווח על הפרויקט בקיצור ובאורח עובדתי.
המפקח הנבחר של יוליאנוס היה אליפיוס מאנטיוכיה, לשעבר ויקאר של בריטניה. העבודה החלה באביב 363 לספירה. הפרויקט הסתיים תוך חודשים, נעצר בידי שילוב של גורמים: רעידת האדמה בגליל מ־18-19 במאי 363 (מתועדת באופן עצמאי בסטרטיגרפיה סייסמית בציפורי, פטרה ואראופוליס), שריפות בחדרים תת־קרקעיים סמוך ליסודות הרחבה, ומותו של יוליאנוס בקרב סמוך לסמרא ב־26 ביוני 363. יורשו הנוצרי יוביאנוס לא היה מעוניין לחדש את העבודה.
מקורות נוצריים — גרגוריוס מנזיאנזוס (דרשה 5, 3-7, שנכתבה תוך חודשים מהאירוע), יוחנן כריסוסטומוס, סוזומנוס, תאודורט ואפרים הסורי — מפרשים אחידים את הכישלון כאישור אלוהי נסי ומקשטים בהתאם. דייוויד לוונסון בעבודת הדוקטור שלו ניסיונו של יוליאנוס לבנות את בית המקדש (הרווארד 1979; מאמרים מתוקנים ב־JSJ 35 [2004]) מנפה את השכבות ומראה שאפילו ההערה הקצרה של אמיאנוס על ״כדורי אש איומים״ משקפת ככל הנראה שמועה נוצרית שהופצה מיד לאחר האירוע.
החשיבות של הפרק להיסטוריה היהודית חורגת מכישלונו. זהו הרגע היחיד מאז 70 שבו קיסר של האימפריה שהחריבה את המקדש הציע לבנותו מחדש. ההתכתבות הפטריארכלית בשם יוליאנוס (אגרת 51, אל קהילת היהודים) מתקבלת ברובה כאותנטית. האירוע השאיר עקבות בזיכרון חז״לי מאוחר: כמה מדרשים מתייחסים בעקיפין לדור שבו השיבת המקדש נראתה בהישג יד. הוא גם הזין מאות שנים של ספרות אפולוגטית נוצרית שהתעקשה שחורבן הבית הקבוע הוא הכרח תיאולוגי, לא עובדה מקרית.
פרויקט יוליאנוס היה האתגר החמור ביותר לתיאולוגיית ההחלפה הנוצרית בכל התקופה הפטריסטית — וכישלונו הפך לאבן הראשה של אותה תיאולוגיה.דייוויד לוונסון (בפרפרזה), ניסיונו של יוליאנוס לבנות את בית המקדש