ועידת ירושלים
פטרוס, יעקב הצדיק ופאולוס נדונים אם המאמינים הגויים חייבים בברית מילה — וההכרעה פותחת את הדלת לכנסייה לא-יהודית.
הסיפור המקראי
כחמש עשרה שנה לאחר הצליבה, כאשר תלמידי הדרך התפשטו מירושלים צפונה אל אנטיוכיה שעל האורונטס ומעבר לה, התעוררה שאלה שאיימה לפצל את התנועה הצעירה בטרם היה לה שם. אנשים מסוימים ירדו מיהודה אל אנטיוכיה ולימדו את האחים: אם לא תימולו כדרך משה, לא תוכלו להיוושע. פאולוס ובר-נבא, ששבו אך זה ממסעם המיסיונרי הראשון באסיה הקטנה עם יבול של מאמינים גויים, התעמתו עמם בחריפות, וקהילת אנטיוכיה החליטה לשגר את שני השליחים לירושלים עם השאלה.
וכך באו אל העיר הקדושה, והשליחים והזקנים קיבלו אותם, והעניין הוצב בפני הוועידה. כת הפרושים בין המאמינים — כי היו כאלה — קמה ודרשה: יש למול אותם, ולצוות עליהם לשמור את תורת משה. אז קם פטרוס והזכיר להם את היום בקיסריה כאשר נחה הרוח על קורניליוס הקנטוריון הגוי וביתו, בטרם נגעה בהם תורה כלשהי. מדוע אם כן, אמר פטרוס, תניחו עתה על צוואר התלמידים על אשר לא יכולנו לשאת לא אבותינו ולא אנחנו?
אז קם יעקב, אחי האדון, בישוף ירושלים — מתון, סגפן, מסור למקדש ולתורה, מכונה בפי שכניו הצדיק — ונתן את פסקו. הוא ציטט את הנביא עמוס: אַחַר כָּךְ אָשׁוּבָה וְאָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפֶלֶת, לְמַעַן יִדְרְשׁוּ שְׁאֵרִית אָדָם וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם. ופסק: אל נגרום צרה לאלה מן הגויים אשר פנו אל אלוהים, אלא נכתוב להם להימנע מטומאת אלילים, מזנות, מן הנחנקים ומן הדם — ארבע איסורי בני נח, החוק הניתן לכל האנושות לפני סיני.
נוסחה אגרת, בנוסחת התקופה השליחית: הָיָה טוֹב בְּעֵינֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְעֵינֵינוּ. שני אנשים נאמנים מירושלים — יהודה בר-סבא וסילא — נשלחו עם פאולוס ובר-נבא לשאת את ההכרעה לאנטיוכיה ולהקריאה בקול בקהל. הקהילה הצעירה קיבלה את הבשורה ברנן. אבל העניין לא הוסדר באורח כה נקי כפי שכרוניקת מעשי השליחים מציעה; אגרתו של פאולוס אל הגלטים, שנכתבה אולי כמה שנים קודם או באותה עונה, מדברת על התנגשות חריפה עם פטרוס באנטיוכיה בדיוק על שאלת השותפות בשולחן — והפצע לא נסגר לחלוטין בחייהם.
כִּי טוֹב הָיָה בְּעֵינֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְעֵינֵינוּ לְבִלְתִּי הַעֲמִיס עֲלֵיכֶם נֵטֶל גָּדוֹל מִן הַדְּבָרִים הַנְּחוּצִים הָאֵלֶּה.מעשי השליחים ט״ו, כ״ח
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ועידת ירושלים (הקרויה גם הוועידה האפוסטולית) היא אחת האירועים החשובים ביותר — והשנויים ביותר במחלוקת — בהיווצרות הנצרות, ומדווחת בשני מקורות מקבילים שהמתחים ביניהם הולידו ספרות ביקורתית עצומה. מעשי השליחים ט״ו, שנכתב בידי מחבר לוקס בערך 80-90 לסה״נ, מציג ישיבה סינודלית מסודרת בירושלים עם נאומים פורמליים של פטרוס ויעקב והחלטה כתובה. אגרת אל הגלטים פרק ב, שנכתבה בידי פאולוס עצמו בערך 49-55 לסה״נ, מתארת משא ומתן פרטי בין פטרוס, יעקב, יוחנן, פאולוס ובר-נבא בירושלים, ואחריו עימות זועם עם פטרוס באנטיוכיה. השאלה אם מדובר בשני דיווחים על אותו אירוע, בשני אירועים שונים, או באירוע אחד המסופר משתי נקודות מבט, היא שאלה יסודית של כרונולוגיית הברית החדשה.
רוב החוקרים המודרניים, בעקבות עבודותיהם של פ. פ. ברוס, מרטין הנגל וג׳יימס דאן, מתייחסים אל מעשי השליחים ט״ו ואל גלטים ב, 1-10 כאל אותה ישיבה, מתוארכת בערך 48-49 לסה״נ, כאשר תיאור פאולוס שומר את החוויה הגולמית של המשתתפים ולוקס מחליק אותה לקהל מאוחר ומוסדי יותר. מאמרו של ריצ׳רד באקהאם ״יעקב וקהילת ירושלים״ (בתוך ספר מעשי השליחים בהקשרו הארץ-ישראלי, 1995) טען שהגרסה הלוקנית שומרת מסורות אותנטיות של קהילת ירושלים על שיטת הפרשנות וסמכותו של יעקב, גם אם צורת הנאומים היא חיבור לוקני.
השאלה המהותית בוועידה לא היתה תיאולוגיה מופשטת אלא השאלה המעשית כיצד תנועה שנולדה בתוך יהדות בית שני יכולה לקלוט גרים גויים מבלי להמיס את הזהות היהודית. הפשרה — מאמינים גויים פטורים מברית מילה ומלוא דין משה אך מחויבים לתקן מינימלי של טוהר טקסי ומיני — שמרה על שותפות שולחן בין מאמינים יהודים וגויים בקהילות מעורבות כאנטיוכיה. בתפיסות התקופה זו היתה הכרעה הלכתית: החלטה מחייבת של קהילת האם בירושלים על יישום התורה במצב חדש.
התוצאה ארוכת הטווח היתה שתנועת ישוע יכלה להתפשט אל העולם הגוי מבלי להפוך לכת יהודית הדורשת התגיירות מלאה — וזה בדיוק הפתח שאפשר למשימת הגויים של פאולוס לשגשג בערי המזרח הרומי. לאחר 70 לסה״נ, עם חורבן קהילת ירושלים ופיזור ההנהגה היהודית-נוצרית, הקהילות בעלות הרוב הגוי שהוועידה הכשירה הפכו למסלול הדומיננטי; הקבוצות היהודיות-נוצריות שומרות התורה (אביוניטים, נצרים) שרדו עוד כמה מאות שנים בשולים המזרחיים לפני שנעלמו. הפשרה של 49 לסה״נ, במבט לאחור, היתה הצעד המכריע הראשון לקראת ההפרדה הסופית של הנצרות מן היהדות.
אילו פסק יעקב אחרת בירושלים, היתה הנצרות נשארת כת יהודית הדורשת התגיירות מלאה של חבריה הגויים. הפשרה שהציע — חובות טקסיות מינימליות, בלי מילה — היתה הציר שעליו הסתובב עתיד התנועה.ג׳יימס ד.ג. דאן, מתחילים מירושלים (2009), בפרפרזה