צליבת ישוע
רב גלילי מורשע בידי הסנהדרין ופילאטוס, ונצלב בערב פסח בגולגותא — מאורע היסוד של הנצרות.
הסיפור המקראי
בערב הפסח, כאשר נשחטו הכבשים בעזרות בית המקדש, וכל העם הכין את מצותיו, הביאו את האיש הנקרא ישוע מנצרת אל המקום הנקרא גולגותא — מקום הגולגולת — מחוץ לשער העיר, להוציאו להורג בדרך הוצאה להורג הרומית, צלב העץ. הוא הורשע בלילה בידי הכהן הגדול קיפא לפני מועצת הזקנים; ובשחר הוסגר אל פונטיוס פילאטוס הנציב, אשר רחץ ידיו מדם נקי, ומסרו להיצלב, יחד עם שני שודדים, האחד לימינו והשני לשמאלו.
והחיילים הפילו גורל על בגדיו, ומעל לראשו מסמרו לוח הנושא את האשמה בשלוש לשונות — עברית, יוונית ולטינית: ״ישוע מנצרת, מלך היהודים״. ומן השעה הששית עד השעה התשיעית היה חושך על כל הארץ. וקרא בקול גדול, בלשון מזמור כ״ב: אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי — אלוהי, אלוהי, למה עזבתני? ויפח נפשו.
ובא לעת ערב איש בשם יוסף מן הרמתיים, חבר במועצה אשר לא הסכים לפסק הדין, וביקש את הגופה מפילאטוס; ועטף אותה בבד פשתן, והניחה בקבר חצוב חדש משלו בסלע הגן, וגלל אבן גדולה אל פתח הקבר, כי החל השבת, והנשים אשר באו עמו מן הגליל ראו היכן הונח.
וביום הראשון בשבוע, מוקדם מאד בבוקר, באו הנשים אל הקבר עם בשמים ומרקחות למשוח את הגופה, ומצאו את האבן גלולה, והקבר ריק; והבשורה יצאה, מהדהדת בכל הדורות: איננו פה, כי קם. תלמידי ישוע מנצרת הכריזו על תקומתו; הכוהנים והרומאים הכחישו זאת; ומצלב עץ מחוץ לחומת ירושלים, אחר הצהריים של יום שישי בשנה השמונה עשרה לטיבריוס, יצא זרע הדת הגדולה ביותר בעולם.
אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי — אֱלֹהַי, אֱלֹהַי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?מרקוס ט״ו, 34 / תהלים כ״ב, 2
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ההיסטוריות של צליבת ישוע מנצרת היא, כפי שניסח זאת ברט ארמן, ״אחת העובדות הבטוחות ביותר בהיסטוריה הנוצרית הקדומה.״ היא מאושרת באופן עצמאי בבשורות מרקוס, מתי, לוקס ויוחנן (חוברו בערך 65–95 לסה״נ), באיגרות פאולוס (קורינתיים הראשונה ט״ו, 3–5, בערך 53 לסה״נ — קודמת לבשורות), בהיסטוריון הרומי טאקיטוס (אנאלים ט״ו, 44, בערך 116 לסה״נ: ״כריסטוס, מייסד השם, סבל את העונש הקיצוני בימי טיבריוס בידי אחד מהפרוקורטורים שלנו, פונטיוס פילאטוס״), בהיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות י״ח, 63–64, ה׳עדות פלאוויאנה׳ השנויה במחלוקת אך אותנטית בחלקה), ובמסורת חז״ל (בבלי סנהדרין מ״ג ע״א).
צליבה בתקופה הרומית הקיסרית היתה עונש יווני-פרסי שהרומאים הסדירוהו לעבדים, זרים, שודדים ומורדים. היא מאושרת היטב בצלקות בצורת צלב על עצם עקב שנמצאה ב-1968 בגבעת המבתר בצפון ירושלים — השרידים הפיזיים היחידים של אדם צלוב שנמצאו אי פעם. העצם, השייכת ליהוחנן בן הגקול שמת בערך 7–66 לסה״נ, עדיין נושאת את מסמר הברזל, מעוקם בקצה — הוכחה שניסיון להוציא את המסמר שבר אותו בתוך העץ, כך שהמשפחה היתה צריכה לקבור את האיש עם הברזל עדיין בעצמו.
תיארוך הצליבה ל-30 או 33 לסה״נ נקבע על פי התכנסותם של שלושה אילוצים: נציבותו של פונטיוס פילאטוס (26–36 לסה״נ), כהונתו הגדולה של קיפא (18–36 לסה״נ), ועיגון הבשורות הסינופטיות של חג הפסחא ביום שישי בערב פסח. שחזור אסטרונומי של האמפריס וודינגטון (1983, Nature 306) הראה שי״ד בניסן נפל על יום שישי רק ב-30 ו-33 לסה״נ; רוב החוקרים מעדיפים את 30, אם כי 33 נשארת חלופה חיה.
מה שהיה חדש בצליבת ישוע לא היה המעשה — קראסוס צלב ששת אלפים מורדי ספרטקוס לאורך הוויה אפיה ב-71 לפנה״ס, והרומאים צלבו אלפיים מורדים גלילים ב-4 לפנה״ס לבדה — אלא קבלת הפנים התיאולוגית שלה. בתוך שלושים שנה מן האירוע, פאולוס מטרסוס הטיף ברחבי העולם הרומי שזה הרב הצלוב הוא האדון התקום של כל הבריאה. הצלב, מכשיר טרור רומי, הפך לסמל המרכזי של דת חדשה אשר בשלוש מאות שנה תכבוש את האימפריה אשר צלבה את מייסדה.
צליבת ישוע היא אחת העובדות ההיסטוריות הבטוחות ביותר עליו. העובדה שתלמידיו התעקשו שהוא קם מן המתים, רק שבועות לאחר מכן, מאושרת היסטורית גם היא. אי ההסכמה מתחילה במה לעשות בשתי העובדות הללו.ברט ארמן, איך ישוע הפך לאל (2014), בפרפרזה