תחילת השעבוד
פרעה חדש ש״לא ידע את יוסף״ חושש מהתרבות בני ישראל ומגייס אותם לעבודת פרך.
הסיפור המקראי
תקופת השגשוג של בני ישראל במצרים הגיעה לסיום פתאומי ואכזרי. על פי ספר שמות, 'וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף'. מחשש מהגידול המהיר ומעוצמתה של האוכלוסייה הישראלית, החליט פרעה 'להתחכם' להם, והטיל עליהם מערכת של עבודת כפייה שנועדה לשבור את רוחם ולהגביל את מספרם.
בני ישראל גויסו לבנות את ערי המסכנות פיתום ורעמסס. חייהם הפכו ל'מרים בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה'. למרות התנאים הקשים וגזרת פרעה להרוג כל בן עברי שנולד, העם המשיך להתרבות, מה שהכין את הקרקע לזעקה נואשת לשחרור שתענה בסופו של דבר על ידי משה.
עידן זה של עבדות נזכר במסורת היהודית כ'כור הברזל'. זהו נושא מרכזי בהגדה של פסח, המלמדת שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. זיכרון העבדות הוא המקור לציוויי התורה הרבים לדאוג לגר, לאלמנה וליתום, 'כי גרים הייתם בארץ מצרים'.
וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה.שמות א', י"ד
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
מחקר היסטורי וארכיאולוגי של תקופת הממלכה החדשה במצרים (סביב 1550–1070 לפנה"ס) מספק הקשר סביר לנרטיב של שעבוד ישראל. טקסטים מנהליים מצריים מהשושלת ה-19, במיוחד בתקופת רעמסס השני, מתארים שימוש בכוחות עבודה גדולים לפרויקטים של בנייה ממלכתית באזור הדלתא.
המונח 'עפירו' (Apiru) או 'חבירו' מופיע ברשומות מצריות ומזרח-קרובות מאותה תקופה, ומתייחס למעמד חברתי-כלכלי של אנשים עקורים חסרי קרקע שעבדו לעתים קרובות כשכירי חרב או פועלים. בעוד חוקרים דנים בקשר המדויק בין החבירו לעברים, נוכחותן של קבוצות דוברות שמית החיות כמעמד נמוך בדלתא המזרחית מתועדת היטב.
ייצור לבני בוץ מעורבבות עם קש, כפי שמתואר בטקסט המקראי, היה פרקטיקה סטנדרטית בבנייה המצרית העתיקה. חפירות באתרים כמו פר-רעמסס חשפו בתי מלאכה עצומים ורובעי מגורים לפועלים זרים. למרות שאין תיעוד מצרי ישיר של קבוצה בשם 'ישראל' המשועבדת, התנאים והמיקומים המתוארים בשמות תואמים את המציאות ההיסטורית של תקופת רעמסס.
השימוש בכוח אדם זר לפרויקטים ממלכתיים בדלתא המזרחית של הנילוס הוא מאפיין מתועד היטב של הממלכה החדשה במצרים.קונצנזוס אגיפטולוגי