יציאת מצרים וקריעת ים סוף

הסיפור המקראי

עשר המכות של מצרים הן הנרטיב הנסי המורחב ביותר בתנ״ך — התקפה מתמשכת על כל אל מצרי גדול (אל הנילוס, אל השמש רע, אלת הצפרדעים חֶקֵת) דרך תחומיהם שלהם שהופנו נגדם. כל מכה מסלימה את הלחץ; בכל פעם פרעה נכנע, ואז מקשה את לבו.

המכה העשירית — מות כל בכור מצרי — מגיעה בחצות הלילה, לאחר שמשה הורה לכל בית ישראלי לשחוט כבש, למרוח את דמו על המשקופים, ולאכול בחיפזון, נעל על הרגל, מוכן לנסוע. מלאך המוות עובר-פסח על הבתים המסומנים בדם. מוסד פסח נולד במעשה, לפני שהשחרור הושלם.

היציאה עצמה — 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה' — היא ציר כל ההיסטוריה הישראלית. בים-סוף (בדרך כלל מתורגם כים אדום), ישראל כלואה בין המים לרכב המצרי. הים נבקע. ישראל עוברת על יבשה. צבא פרעה עוקב ונשמד. מרים לוקחת תופה ומוליכה את הנשים בשירת הים.

יציאת מצרים עיצבה יותר מהיסטוריה אנושית מכמעט כל נרטיב אחר. זהו הפריזמה שדרכה עבדים אפריקאים-אמריקאים בדרום שלפני מלחמת האזרחים קראו את מצבם. היא הניעה את תיאולוגיית השחרור של אמריקה הלטינית. כל עם משועבד וכל תנועת שחרור בשלושת אלפים השנה האחרונות שאבה מאוצר המילים שלה.

שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר.שמות ז׳, ט״ז

ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה

יציאת מצרים היא השאלה ההיסטורית השנויה ביותר במחלוקת בארכיאולוגיה מקראית. אין מקור מצרי שמתעד ישירות נוכחות ישראלית במצרים או יציאה המונית. אם יציאת מצרים היסטורית, הסביבה ההיסטורית הסבירה ביותר היא שלטון רעמסס השני (1279–1213 לפנה״ס), שבירתו פִּי-רַעַמְסֵס בדלתה המזרחית אוּתְרָה ארכיאולוגית.

המכות משכו הסברים מדעיים דורות רבים. מודל אחרון מציע רצף סביבתי מקושר: פעילות וולקנית בסנטוריני מעוררת פריחת אצות אדומות בנילוס, מדלדלת חמצן, דוחקת צפרדעים ליבשה, ואז מתות הצפרדעים מאפשרות התפרצות אוכלוסיית חרקים.

מסלול יציאת מצרים שנוי במחלוקת. אין עקבות ארכיאולוגיים של נוכחות אוכלוסייה גדולה במדבר 40 שנה — אך עמים נוודים משאירים עקבות מינימליים, ולא ניתן לראות בהיעדר זה ראיה מכרעת.

לא נמצאה רשומה מצרית של יציאת מצרים. אך היעדר ראיה אינה ראיה להיעדר — והתאמת הנסיבות לתקופת הממלכה החדשה המאוחרת משמעותית.ג'יימס הופמייר (בפרפרזה)