רעמסס השני ושאלת פרעה היציאה
המוֹנוּמֵנטָלי שבכל פרעוני מצרים הוא המועמד הסביר ביותר לפרעה השעבוד; בנו מרנפתח לפרעה היציאה.
הסיפור המקראי
ספר שמות מסרב לנקוב בשם פרעה השעבוד. הוא, פשוט, 'מלך מצרים' — אנונימיזציה ספרותית מכוונת המפשיטה את האדם החזק ביותר בעולם משמו ונותנת אותו כבוד לְמְיַלֶּדֶת עברייה המסרבת לפקודתו. המקרא נוקב בשפרה ובפועה; אינו נוקב בשם המלך. אך הוא נוקב בשתי ערים שבנו לו העברים בעבדותם: פיתום ורעמסס. והשם השני הוא טביעת אצבע.
לא הייתה במצרים עיר חשובה בשם רעמסס לפני שלטון רעמסס השני — והעיר פִּי-רַעְמֶסֶס, שרעמסס השני בנה בדלתה המזרחית כבירתו החדשה, הייתה אחד הפרויקטים העירוניים הגדולים בהיסטוריה המצרית. שימור המקרא של השם רעמסס הוא אפוא הראייה הפנימית הקונקרטית ביותר שהמקרא מספק לתיארוך השעבוד ויציאת מצרים: הוא מצביע ללא ספק על שלטון רעמסס השני (כ-1279-1213 לפנה״ס).
רעמסס השני היה המוֹנוּמֵנטָלי ביותר מכל פרעוני מצרים. הוא לחם בחתים בקדש ב-1274 לפנה״ס — קרב שהנציח כניצחון אם כי במקרה הטוב היה תיקו — וחתם עמם על חוזה השלום הבינלאומי הראשון השורד בעולם חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. הוא הוליד, על פי כמה מניינים, יותר ממאה ילדים. הוא האריך ימים על שנים-עשר מיורשיו המוגדרים ולבסוף נקבר, אחרי שישים ושש שנה על הכס, בעמק המלכים, שם מומייתו הועברה לבסוף למוזיאון המצרי בקהיר, עם שתי תחנות בפריז בשנות השבעים לטיפול בפטריות.
אם רעמסס השני הוא פרעה השעבוד, בנו השלוש-עשרה ויורשו הנבחר מרנפתח הוא המועמד המובן מאליו לפרעה היציאה. ועל סטלת הניצחון של מרנפתח, מסותתת בשנה החמישית לשלטונו (כ-1207 לפנה״ס), עושה ישראל את הופעתה הראשונה בכל מקור חוץ-מקראי. הפרעה שאיבד את היציאה, בקריאה זו, הוא אותו פרעה שבנו מתפאר בכך שטחן את ישראל לעפר תוך עשרים שנה מן הבריחה המשוערת.
וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.שמות א׳, י״א
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
רעמסס השני (אוּסֵר-מָאעַת-רֵע סֶתֶפֶּן-רֵע) היה הפרעה השלישי של השושלת ה-19, שלט כ-1279-1213 לפנה״ס. שלטונו של שישים ושש שנה הוא השני הארוך ביותר בהיסטוריה המצרית, רק פֵּפִּי השני של השושלת השישית עבר אותו. המקורות המצריים לשלטונו רבים בצורה יוצאת דופן: תבליטי קדש בקרנק ובלוקסור, מקדשי אבו סימבל החצובים בצוק הנובי, מקדש הקבר הרעמסיום בתבאי, מאות סטלות, וקורפוס שורד עצום של פפירוסי מינהל. הוא היה המוקד למחקר ביוגרפי רב יותר מכל מצרי קדמון אחר.
פִּי-רַעְמֶסֶס, בירתו בדלתה, זוהה דרך עבודה קפדנית של מנפרד ביטאק ואדגר פוש עם הכפר המודרני קַנְטיר, 9 ק״מ צפונית לתל אל-דבעה (אווריס). חפירה רציפה מאז שנות השמונים חשפה עיר עם אורוות לאלפי סוסים (האורוות הגדולות ביותר שהוחזרו אי פעם מן העת העתיקה), בתי יציקת ברונזה ליציקת נשק למלחמות החתים, ארמונות עם עמודי גרניט אדום מצוחצח, ורובע מינהלי. פִּי-רַעְמֶסֶס היא העיר המצרית היחידה בגודל ובתאריך הנכונים שיכולה בסבירות לענות לרעמסס המקראית, וזיהויה עם פיתום (אולי תל אל-מסכותה או תל אל-רטאבה) מקובל רחבות.
שאלת 'פרעה היציאה' מתדיינת מאז אוסביוס. שני המועמדים המובילים הם רעמסס השני עצמו (השערת התאריך המאוחר, עם היציאה כ-1260-1230 לפנה״ס) ובנו מרנפתח (וריאנט תאריך מאוחר, כ-1210 לפנה״ס). השערת התאריך המוקדם (טענת מלכים א׳, ו׳, א׳ שיציאת מצרים הייתה 480 שנה לפני בית המקדש של שלמה, מה שמציב אותה כ-1446 לפנה״ס) הופכת את פרעה השעבוד לתחותמס השלישי ואת פרעה היציאה לאמנחותפ השני. רוב הארכיאולוגים כיום דוחים את התאריך המוקדם משום שאינו מתאים לראיות פִּי-רַעְמֶסֶס; חוקרי מקרא שמרנים, ובהם בריאנט ווד ואחרים, ממשיכים להגן עליו.
ספרו של ג׳יימס הופמייר 'ישראל במצרים' (1996) ו'ישראל הקדומה בסיני' (2005) הציגו את הטיעון הראייתי החזק ביותר ליציאה בתאריך מאוחר תחת הרעמסידים. מחקרי תל אל-דבעה הרחבים יותר של מנפרד ביטאק סיפקו את העמוד השדרי הארכיאולוגי. ספרו של דונלד רדפורד 'מצרים, כנען וישראל בתקופות הקדומות' (1992), לעומת זאת, טען שכל סיפור יציאת מצרים הוא מבנה ספרותי של תקופת סוף ימי הבית הראשון או הגלות המשתמש בזכרונות שמורים של גירוש ההיקסוסים כחומר גלם. עמדת הביניים — גרעין היסטורי המועבר דרך מסורת אורלית ארוכה ומפותח ספרותית מאות שנים מאוחר יותר — היא כיום אולי ההסכמה.
אם המקרא צריך להיבדק לעוגן כרונולוגי חיצוני, העיר רעמסס היא המקום לבדוק. יש שלטון אחד — ורק שלטון אחד — שבו עיר באותו שם הייתה הגיונית.קנת קיצ׳ן, על מהימנות הברית הישנה (2003)