עשר המכות
מפל של אסונות — דם, צפרדעים, חושך, מכת בכורות — שובר את לבו של פרעה ומשחרר את ישראל.
הסיפור המקראי
כשמשה חזר אל פרעה ובקש ממנו לשלוח את העם, אמר פרעה, מי יהוה אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל? לא ידעתי את יהוה וגם את ישראל לא אשלח. כך החל המאבק שספר שמות מציג כדו-קרב של אלים. כל מכה הייתה מכה באחת מאלוהויות מצרים ובאחת מעמודי הכלכלה שלה: הנילוס, המקנה, השמש, הבכור. כל אחת תקשיח את לב פרעה עוד יותר. כל אחת תהפוך את גאולת ישראל לבלתי נמנעת יותר.
תחילה הפך הנילוס לדם, וימותו הדגים, ויבאש היאר, ולא יוכלו מצרים לשתות. ואחר עלו צפרדעים מן היאור אל הבתים ואל המשארות. ואחר כינים מהעפר. ואחר ערב כבד, אך רק בבתי מצרים — ארץ גושן, שם ישבה ישראל, נותרה לא נגועה. ואחר דבר שהמית את מקנה מצרים תוך חיסכון מקנה ישראל. ואחר שחין שאף החרטומים לא יכלו לעמוד בפניו. ואחר ברד עם אש, בארץ שכמעט לא ירדה בה גשם. ואחר ארבה שאכל את אשר הותיר הברד. ואחר חושך על מצרים שלושה ימים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.
לב פרעה הוקשה — תחילה בהחלטתו, ואז יותר ויותר, אומר הטקסט, על ידי יהוה עצמו. פרעה של ספר שמות הוא מחקר בפסיכולוגיה של סירוב: כל מכה מביאה אותו אל סף השחרור, וכל הקלה מקשה אותו שוב. עד המכה התשיעית הוא מתמקח; עד העשירית אזלו לו המקחים.
המכה העשירית היא הציר. בחצות יעבור המשחית בארץ מצרים, וכל בכור — מפרעה על כסאו עד השפחה אשר אחר הריחיים — ימות. אך כל בית ישראלי שמשקופו מסומן בדם הכבש יידלג עליו. ישראל קיימה את הפסח הראשון באותו לילה במותניהם חגורים ובמטותיהם בידם; בחצות הלילה עלתה הצעקה במצרים שאין בית אשר אין שם מת; ויקם פרעה לילה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר, קומו צאו מתוך עמי.
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.שמות י״ב, כ״ט-ל׳
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
פרשנויות נטורליסטיות של המכות חוזרות לגרינברג, הוֹרְט, ומצריולוגים מוקדמים מהמאה ה-19. מאמרה דו-החלקי של גרטה הורט 'מכות מצרים' ב-Zeitschrift für die alttestamentliche Wissenschaft (1957-58) הציע מפל אקולוגי מאוחד: שיטפון נילוס כבד בקיץ המאוחר נושא אצות אדומות-דגלוניות תלויות (ממחלקת Pfiesteria) הנותן לנהר את צבע ה'דם' שלו ואת ההמתה האנוקסית של הדגים שלו; הדגים הגוועים מניעים צפרדעים אל היבשה; הצפרדעים, גוועות בהמוניהן, משאירות נישה לחרקי עקיצה; החרקים מפיצים מחלות בקר נשואות; האקולוגיה המופרת מייצרת בסופו של דבר סופת ברד ומכת ארבה הנישאים על הרוחות הקבועות מאתיופיה; אבק הארבה וסערת חמסין מייצרים את ימי החושך.
מפל הורט אלגנטי אך ספקולטיבי. הוא אינו יכול לתת חשבון על המכה העשירית כלל וזכה לביקורת על התאמת יתר של אקולוגיית מצרים לרצף ספרותי. ובכל זאת, מקבילות מסוימות בולטות: פפירוס איפּוּוֵר (ליידן 344, מתוארך באופן רגיל לסוף הממלכה התיכונה או לתקופה הביניימית השנייה) מתאר מצרים בלשון דומה במידה ניכרת לשמות ז׳-י״ב: 'הנהר דם', 'מגיפה בכל הארץ', 'זהב ולפיס תלויים על צוואר עבדים בעוד נשות אצולה הולכות בסחבות'. אם איפוור הוא תיאור של תנאים בזמן קריסת ההיקסוסים, של תוהו התקופה הביניימית הראשונה, או טופוס ספרותי של היפוך חברתי — שנוי במחלוקת.
השערות וולקנולוגיות קישרו את המכות להתפרצות תֵּרָה (סנטוריני) כ-1620 לפנה״ס, אשר ייצרה ענן אפר עולמי, אדמומיות אפשרית של מים על ידי השקעת אפר עשיר בברזל, ותופעות אטמוספריות הכוללות חושך-צעיף-אבק. הכרונולוגיה מסורבלת: תרה מוקדמת מדי לכל תאריך יציאת מצרים קונבנציונלי, אם כי כמה מצריולוגים (ביטאק ביניהם) טענו לתיארוך מחדש של תרה במחצית השנייה של המאה ה-16 לפנה״ס שיקרב אותה.
מנקודת מבט מצריולוגית, הדבר הבולט ביותר בסיפור המכות הוא מה שאיננו מכיל: שום מקור מצרי מאף תקופה אינו מזכיר את האובדן הקטסטרופלי של כל בכור או את השמדת צבא פרעה בים סוף. כתובות מלכותיות מצריות שותקות באופן שיטתי על תבוסות — רעמסס השני חגג את קדש כניצחון למרות שלחם בה לתיקו — כך ששתיקה זו אינה מכריעה. אך זה כן אומר שהמכות, כמו יציאת מצרים עצמה, הן אירוע הקיים במלואו רק בתוך המסורת הטקסטואלית המתעדת אותן.
מכות מצרים נותנות הגיון כתיאולוגיה וכספרות; אמינותן כהיסטוריה היא שאלה נפרדת, ושתיקת המקורות המצריים לעולם לא תמולא ככל הנראה.ג׳יימס ק. הופמייר, ישראל במצרים (1996)