גדעון ושלוש המאות
גדעון מצמצם את צבאו במבחן המים מ-32,000 לשלוש מאות, ובלפידים ובשופרות מנצח את מדין.
הסיפור המקראי
ישראל עשו הרע בעיני יהוה, ושבע שנים עלו עליהם המדיינים כארבה, וגמליהם אין מספר, ולא הותירו מחיה בארץ. נמלטו העם למערות וחורי ההרים. כשזעקו, בא מלאך יהוה ויישב תחת האלה אשר בעפרה, וגדעון בן יואש מבית אביעזר חובט חיטים בגת להסתירן מן השוסים. קרא לו המלאך גיבור החיל, אך גדעון השיב כי משפחתו הדלה במנשה והוא הצעיר בבית אביו.
באותו לילה הרס גדעון את מזבח הבעל אשר לאביו, וכרת את האשרה אשר עליו, ובנה מזבח ליהוה על הסלע. אנשי העיר תבעו את מותו; ענה יואש כי אם בעל אלוהים הוא, יריב לעצמו. מאותו יום נקרא גדעון יְרֻבַּעַל. רוח יהוה לבשה אותו; תקע בשופר, ויאספו אנשי מנשה, אשר, זבולון ונפתלי.
פרש גזת צמר על הגורן: טל על הצמר ויובש על הקרקע; ואחר טל על הקרקע ויובש על הצמר. ענה לו יהוה בשתיהן. אך שלושים ושניים אלף איש רב מדי — פן יאמר ישראל ידי הושיעה לי. מי הירא ישוב: שבו עשרים ושניים אלף. עוד רב. הורידם אל המים; הלוקקים בלשונם ככלב, שלוש מאות, נבחרו, והשאר שולחו.
בלילה, עם שלוש מאות שופרות, שלוש מאות כדים ריקים, ושלוש מאות לפידים בתוכם, הקיפו אנשי גדעון את מחנה מדין בעין חרוד. באות אחד שברו את הכדים, תקעו בשופרות, וקראו: חרב ליהוה ולגדעון. נבהל המחנה בחושך, איש בחרב רעהו, ונסה ההמון אל הירדן. רדף אחריהם ישראל עד קרקור, ונלכדו זבח וצלמונע מלכי מדין. מאן גדעון במלוכה: יהוה ימשול בכם. אך עשה אפוד מזהב השלל, ויזנו אחריו, ויהי למוקש לו ולביתו.
רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם, פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי.שופטים ז׳, ב׳
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
סיפור גדעון מתרחש בתקופת הברזל א׳ המוקדמת (המאות ה-12–11 לפנה״ס), תקופה שבה הר המרכז ועמק יזרעאל נסקרו ביסודיות. פשיטות מדין מתאימות לדגם של חדירה נוודית עונתית מעבר הירדן וצפון-מערב חצי האי ערב לשוליים החקלאיים — דפוס המקביל למכתבי מארי ולתעודות הספר המצריות של הממלכה החדשה המזכירות את שאסו של יהו. עפרה האביעזרית טרם זוהתה ארכיאולוגית בוודאות.
הציר הארכיאולוגי המעניין ביותר הוא הגמל. המדיינים המקראיים באים עם גמליהם אין מספר — ולמשך עשורים בוטלה הקביעה כאנכרוניזם, שכן הדרומדר נחשב לבעל-חיים שאולף לשיירות רק במילניום הראשון. אך עבודתם של לידר ספיר-חן וארז בן-יוסף (אוניברסיטת תל אביב, 2013) על אתרי התכת נחושת בתמנע דחקה את העדות הוודאית הקדומה ביותר לדרומדרים מבויתים בדרום הלבנט אל סוף המאה העשירית לפנה״ס.
כלי הקרמיקה הקרויים מדייניים — או קֻרַיָּה — ייחודיים בצביעתם הביכרומית ועיצוביהם הגיאומטריים והפיגורטיביים, יוצרו בקֻרַיָּה שבצפון-מערב ערב ויוצאו לחיג'אז, לנגב ולעבר הירדן הדרומי במאות ה-13–12 לפנה״ס. חפירותיו של בנו רוטנברג בתמנע בשנות ה-60–70 חשפו קרמיקה כזו בהקשר של מקדש חתור מצרי שעבר שימוש חוזר כאוהל-מקדש מדייני, ובו נחש נחושת — הד ארכיאולוגי לנחושתן.
המבנה הסיפרותי — חזון הקריאה, מבחן הגזה, הצמצום בשלבים, הפשיטה הלילית באבוקות ובשופרות — מנצל נוסחאות המוכרות גם מטקסי מלחמה קדושה במסופוטמיה ומטקסי אומן חתיים. ברוך הלפרן (The First Historians, 1988) טען כי שופטים ו'-ח' שומרים זיכרון אותנטי של לוחמה שבטית מצומצמת מול שודדי גמלים, שעוצב לסיפור תאולוגי בידי עורכים מאוחרים.
העדות הוודאית הקדומה ביותר לשימוש בגמלים מבויתים בדרום הלבנט באה מאתרי התכת הנחושת בערבה בסוף המאה העשירית ובתחילת התשיעית לפנה״ס.ספיר-חן ובן-יוסף, Tel Aviv 40 (2013)