חנוכת המזבח ונס פך השמן
יהודה המקבי מטהר את המקדש, מקים מזבח חדש, ובחמשה ועשרים בכסלו מחנך אותו לשמונה ימים — נולד חג החנוכה.
הסיפור המקראי
כאשר הכניע יהודה המכונה מקבי ואחיו את צבאות לוסיאס בבית-צור, והדרך לירושלים נפתחה לפניהם, עלו אל הר ציון לראות את אשר ימצאו. וראו את המקדש שמם, ואת המזבח מחולל, ואת השערים שרופים, ועשבים גדלים בחצרות כיער, ואת לשכות הכוהנים הרוסות. אז קרעו את בגדיהם, וקוננו קינה גדולה, וזרקו אפר על ראשיהם, ונפלו על פניהם ארצה, ותקעו בחצוצרות, וזעקו אל השמים.
אז מינה יהודה אנשים להלחם באלה שבמצודה עד שיטהר את המקדש. ובחר כוהנים תמימים, אוהבי תורה: וטיהרו את הקודש, והוציאו את האבנים המטומאות אל מקום טמא. ועל מזבח העולה אשר חולל, התייעצו מה לעשות בו: ובא בלבם רעיון טוב — להרוס אותו, פן יהיה להם לחרפה כי טמאוהו הגויים. אז הרסו את המזבח, והניחו את אבניו בהר הבית במקום נכון, עד אשר יבוא נביא ויענה עליהן.
ולקחו אבנים שלמות כדין התורה, ובנו מזבח חדש כתבנית הראשון; ושיקמו את המקדש ואת אשר בתוכו, וקידשו את החצרות. עשו גם כלי קודש חדשים, והכניסו לתוך ההיכל את המנורה, את מזבח העולה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן. והקטירו על המזבח קטורת, והדליקו את הנרות אשר על המנורה, להאיר בהיכל.
ובחמשה ועשרים לחודש התשיעי, הוא חודש כסלו, בשנת מאה ארבעים ושמונה למלכות יוון, השכימו בבוקר, והקריבו קרבן כתורה על מזבח העולה החדש אשר עשו. הנה — בעת ובעצם היום אשר טמאוהו הגויים, באותו יום נחנך בשירים ובכינורות ובנבלים ובמצלתיים. נפלו כל העם על פניהם, השתחוו, וברכו את אלוהי השמים אשר הצליחם. וחגגו את חנוכת המזבח שמונה ימים; וגזרו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל, שיחוגו את ימי חנוכת המזבח בעונתם משנה לשנה, שמונה ימים.
וְהִנֵּה — בַּעֵת וּבְעֶצֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר טִמְּאוּהוּ הַגּוֹיִם, בּוֹ בַיּוֹם נֶחְנַךְ בְּשִׁירִים וּבְכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם.מקבים א׳ ד׳, נ״ד
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
חנוכת מזבח המקדש התרחשה בכ״ה כסלו 148 למניין הסלאוקי — אמצע דצמבר 164 לפנה״ס — שלוש שנים בדיוק לאחר שאנטיוכוס הרביעי אפיפנס הקים עליו מזבח לזאוס האולימפי (מקבים א׳ ד׳, 52–59; מקבים ב׳ י׳, 1–8). הסימטריה המכוונת בתאריך היא אחת הסיבות העיקריות שהמחקר רואה במקבים א׳ כרוניקה חצרנית חשמונאית: חג החנוכה נוסד כדי להנציח, ולחנן בטקסיות, מעשה של לגיטימציה שושלתית.
שתי אטיולוגיות שונות לחג שורדות בספרות המקבית. מקבים א׳ ד׳, 59 מציב חגיגה של שמונה ימים בלא לציין סיבה לכמות. מקבים ב׳ י׳, 6 מספק נימוק: לוחמי החשמונאים חוגגים את החנוכה כסוכות מאוחרים, שמונת ימי החג הסתווי שלא יכלו לקיים במחבואיהם. מגילת אנטיוכוס, מגילה ארמית בעלת תיארוך לא ברור (אולי המאות ה-7 או ה-8 לסה״נ) שנקראה בקהילות מסוימות עד ימי הביניים, משלבת את שתי המסורות ומוסיפה עיטורים אגדיים.
נס פך השמן הטהור היחיד אשר דלק שמונה ימים — נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן — אינו מופיע באף אחד מספרי המקבים, אצל יוסף בן מתתיהו, או במגילת אנטיוכוס. עדותו הקדומה ביותר היא הסוגיה בתלמוד הבבלי, שבת כ״א ע״ב, שנערך בשלהי התקופה הסאסאנית. הנס מחליף את הניצחון הצבאי בלב החג בנס השגחתי פנימי יותר, מתאים לקהילת גלות שאין לה מקדש ואין לה צבא.
ארכיאולוגית, העיצוב החשמונאי של הר הבית גלוי בחלקו בבנייה שמתחת להרחבה ההרודיאנית המאוחרת. שכבות אבני גזית חשמונאיות, ניתנות לזיהוי בשוליהן הצרים והעדינים, מופיעות בקיר המזרחי של הר הבית — מה שמכונה ״התפר הישר״ במקטע הדרומי, היכן שהבנייה ההרודיאנית והקודמת לה נפגשות, מציין את הגבול הדרומי של המתחם החשמונאי. חפירות עיר דוד של יגאל שילה (1978–85) וחפירות חניון גבעתי החדישות הרחיבו בהדרגה את קורפוס התרבות החומרית של ירושלים החשמונאית.
נס פך השמן הוא נס חז״לי, לא חשמונאי; הוא הופך חג ניצחון לחג השגחה — בדיוק התמורה שהזדקקה לה היהדות הגלותית.לי לוין, יהדות והלניזם בעת העתיקה (1998), בפרפרזה