יוסף במצרים
נמכר על ידי אחיו, עולה משעבוד למשנה לפרעה, חולם חלומות ומצילו של המזרח הקדום מן הרעב — וכל זאת בתקופת ההתיישבות השמית הגדולה בדלתת הנילוס.
הסיפור המקראי
יוסף היה בן שבע-עשרה, אהוב אביו, בן זקוניו, ואחיו שנאוהו. הוא חלם על אלומות שלו משתחוות לאלומתו, על שמש וירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לו; ויעקב גער בו אך שמר את הדבר. כשהאחים רעו את הצאן בשכם, שלח ישראל את יוסף לשאול בשלומם. הם ראוהו מרחוק, בכותנת הפסים שלו, וקשרו עליו. הם הפשיטוהו; השליכוהו לבור; מכרוהו לאורחת ישמעאלים היורדת מצרימה בעבור עשרים כסף; טבלו את כותנתו בדם שעיר עזים והביאוה לאביהם, אשר קרע את שמלותיו ולא רצה להתנחם.
במצרים נקנה הנער על ידי פוטיפר, שר הטבחים של פרעה. ויהוה היה את יוסף, ויצלח. אשת פוטיפר נשאה אליו עיניה; הוא סירב; היא האשימה אותו; ונשלך אל בית סוהר המלך, שם היה יהוה עמו עדיין. שם פתר את חלומות שר המשקים ושר האופים — שיקום לאחד, עץ לאחר — וחיכה עוד שנתיים עד שפרעה חלם על שבע פרות בריאות ושבע רזות, על שבע שיבולים מלאות ושבע צנומות, ושר המשקים נזכר באסיר העברי.
מועלה מבית הבור, מגולח ומוחלף בגדים, ניצב יוסף לפני פרעה ופתר את החלומות: שבע שנות שובע, שבע שנות רעב. המלך מינהו על כל ארץ מצרים, נתן לו את השם צָפְנַת פַּעְנֵחַ, ונתן לו לאישה את אסנת בת פוטיפרע כהן און. בן שלושים שנה היה. הוא אגר תבואה בשנות השובע; בשנות הרעב מכר אותה למזרח קדום רעב — ולעשרה אחים עברים שירדו עם שקים וכסף, מבלי לזהות את משנה המצרי החוקרם.
סצנת ההכרה היא אחד מן השיאים הגדולים של הסיפור המקראי: 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.' האחים אינם יכולים לענות מאימה. הוא בוכה בקול גדול עד ששומעים אותו המצרים. הוא שולח להביא את יעקב, והזקן יורד למצרים בשבעים נפש; פוגש את פרעה; מברך אותו; מתיישב בגושן; ומת, ויוסף מת, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו, ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף.
וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.בראשית נ׳, כ׳
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ראיות חוץ-מקראיות ישירות ליוסף ההיסטורי נותרות נעדרות: שום כתובת מצרית אינה נוקבת בשם משנה עברי, שום פפירוס אינו מזהה צפנת פענח. מה שמבססת הארכיאולוגיה היא סבירות תבנית-יוסף במצרים בתקופת הברונזה התיכונה. דלתת הנילוס המזרחית בתקופה זו ראתה התיישבות שמית-אסיאתית ניכרת, שהגיעה לשיאה בשושלת ה-15 ההיקסוסית (כ-1650-1550 לפנה״ס), שבירתה אווריס (תֵּל אֵל-דָּבְּעָה המודרנית) נחפרת מאז 1966 על ידי המכון הארכיאולוגי האוסטרי בהובלת מנפרד ביטאק.
תל אל-דבעה שכבה F (ברונזה תיכונה IIא, כ-1750 לפנה״ס) מציגה בית בן ארבעה חדרים בסגנון לבנטיני, קבר בסגנון שמי עם פגיון וקבורות חמורים, ומתחם ארמוני קטן. שכבה G/4 הניבה פסל אבן ענק של דמות אסיאתית יושבת עם תסרוקת בצורת פטרייה, גלימה רב-צבעית מפוספסת, ומקל-זריקה — מפורש על ידי ביטאק ואחרים כפסל הלוויה של בכיר שמי בשירות מצרי. הפסל הוצנע בכוונה ונקבר, אולי בעקבות גירוש ההיקסוסים תחת אחמוסה הראשון.
פפירוס ברוקלין 35.1446, פנקס משק בית מהממלכה התיכונה המונה 95 משרתים בבית תבאי יחיד, נוקב 45 מהם כ'אסיאתים' (שמיים) ונותן שמות אישיים צפון-מערב שמיים — ובהם שמות בני-אזור עם ישכר (יִשְׁ׳יָאכָּר), אשר (אָשֵׁר), ואפילו שִׁפְרָה (השוו שמות א׳, ט״ו). הפפירוס מראה ששמיים אסיאתים במצרים של הממלכה התיכונה יכלו לעלות מעבדות לעמדות ניהוליות בתוך משקי בית עילית, בדיוק המסלול שבראשית מייחסת ליוסף בבית פוטיפר.
בּחר יוּסוּף — 'תעלת יוסף' — היא נתיב מים טבעי-ומהונדס באורך 250 ק״מ מן הנילוס המזין את נווה המדבר פיום. מסורת אטימולוגית-עממית לפחות מן התקופה הקופטית של ימי הביניים מייחסת אותה לרפורמות ההשקיה של האב במשך שבע שנות הרעב. למעשה התעלה היא חלקית טבעית והונדסה רחבות על ידי פרעה השושלת ה-12 סנוסרט השני (כ-1880 לפנה״ס), שעבודותיו בלָהוּן ובחָווארָה השיבו את אגן הפיום לעיבוד. הכינוי הוא פולקלור של ימי הביניים, אך ההישג הבסיסי — תשתית אגירת תבואה רחבת היקף תחת משנה ריכוזי — הוא בדיוק ההקשר המצרי שסיפור יוסף מניח.
סיפור יוסף אינו מספק מספיק עוגנים היסטוריים ספציפיים לתיארוכו, אך רקעו המצרי כה מדויק בפרטיו שאף תקופה אחרת מן הממלכה התיכונה או הביניים השני אינה מתאימה.דונלד רדפורד, מחקר על סיפור יוסף המקראי (1970)